סתומה נצחית בראש צלול

לרוב הוא לא מתרגש מהבכי שלי. אפילו די אדיש אליו. זה כנראה בגלל שאני בוכה כל כך הרבה בגללו לידו ובשבילו, שהוא כבר רגיל. וגם ככה הוא חושב שאני תינוקת, אז מה יותר מתבקש מלבכות. 

בכי של תסכול

של השפלה

של לב שנמחץ בתוך האגרוף שלו כל פעם קצת

בכי של קנאה שורפת

בכי של מצוקת געגועים

והבכי הכי הכי פתטי 

בכי של חרמנות אומללה שלא מקבלת מענה.

הבכי הזה מגרד את בלוטות הסאדיזם שלו בנקודה שעושה לו טוב. זה מאוד מנחם לדעת שהבכי שלי נעים לו. זה הכי מנחם כשהוא רואה אותי בוכה כמו תינוקת וקובע נחרצות: או. ככה את יותר יפה.

אני מאמינה לו.