אנחנו מדברים הרבה על "חיפוש אהבה." אנחנו לא מדברים על פרידה מאהבה.
כשאנחנו נפרדים ממישהו אהוב, אנחנו לא נפרדים רק ממנו, אנחנו נפרדים מהאהבה הזו.
לא מעט אני חושב, שבהרבה מקרים רובינו מייצרים דרמות כדי להקל עלינו לעשות את מה שאנחנו יודעים שצריך להעשות ואין לנו את האומץ.
קשה הרבה יותר להיפרד בטוב, בלי כעס, לשחרר, מאשר לייצר דרמה של האשמה הדדית.
כשפרדים בטוב, יש תחושה שהיינו יכולים למצות עוד משהו מהטוב הזה. כי אם טוב, אז למה לסיים?
אז מייצרים משבר, כועסים, מאשימים (ותמיד יש במה להאשים אם מחפשים מספיק טוב), ואז כבר מספיק רע כדי שנהייה חייבים לעזוב.
כנפרדים בטוב זה כואב הרבה יותר. זה לחתוך בבשר החי.
אז איך עושים את זה? איך נפרדים מאהבה בלי למסמס אותה ובלי למחוק אותה?
איך אתה נפרד מאהבה שיכלה להיות אהבת עולם שלך?
מה עושים עם הרגש? מה עושים עם החור הזה שנפער בחיים שלך.
אם יש לכם הצעות, בואו נשמע. בעיקר מקוריות ומשעשעות כי כרגע אני לא משועשע.
(הפוסט הזה בטח עוד יימחק. נורא לא אופייני לכתוב ככה).
