הצחוק של ניטשה

שימו בצד רגע שולט, נשלטת, שפחה:

לרגע הבנתי את זה.

אם אין לנו בחיים מישהו שמרגיש חופשי לנצל אתנו,

ואנחנו לא משתפים פעולה עם חיוך, 

משהו בסיסי חסר לנו בחיים.

יוצא מדי פעם ששואלים אותי למה אני כאן. בבדס"מ. 

אז מלבד מאנשים מעולים וסקס משובח, 

המקום הזה הוא סוג של סדנת התפתחות עצמית. לא יודע אם זה נשמע טוב לכל אוזן (גם לאוזן שלי). 

אבל אחד הדברים שלמדתי פה במהלך השנים זה לסנכרן את הרצון, הצורך, הפעולה, והדיבור. 

כמה קשה לנו לפעמים להגיד מה אנחנו רוצים? 

כמה מבאס שאנחנו רוצים משהו שלא צריכים? 

כמה מתסכל עובדים ועובדים ולא משיגים את מה שרצינו? 

אין שורה תחתונה היום. 

יום טוב

נכנסתי לכתוב פוסט אחרי הרבה זמן, וראיתי את ההודעה הזו: 

"עמודים נצפים - היום: 1"

.

מי האדם האחד הזה שביקר אצלי היום בבלוג?

שלושה חודשים מאז נפרדתי מזוגיות של שמונה שנים,

היום יש יותר אנשים שאני מדבר איתם באופן כמעט יומיומי מהכלוב מאשר אנשים שלא מהכלוב.

זה מעיד על בעיה כלשהי?

כמה אהבה וכאב יש במקום הזה.

העובדה שבקיטו אסור לאכול גלידת וניל,

הופכת אותה לדיאטה בדס"מית?

בעקבות שיחה עם אישה שאצלה צריכים להתקיים המון המון תנאים כדי לקיים קשר כלשהו, מה שגורם לה להתבודד.

הצעתי לה את פרמידת הצרכים הבאה:

הבסיס לכל זה חברות.

חברות היא תנאי לאמון.

אמון הוא תנאי ליחסים של מגע גופני.

כל אלו הם תנאי לאהבה.

לא חייבים אהבה כדי להנות ממגע.

ולא חייבים אמון כדי להנות מחברות.

השבוע אמרה לי שפחה חרופה* שהיא מתנהגת "כמו חיה הכל דחפים. חוץ מהרגשות אשמה שרודפים אותי".

נזכרתי בניטשה שדיבר על בני האדם שהם חיה שלמדה להבטיח. בני האדם למדו להבטיח דרך מאות שנים של אלימות וכפייה, שבמילים יפות קוראים לזה היום "חינוך".

שאלתי את עצמי אם אותה שפחה שכולה דחפים, היא עדיין חיה שלא יכולה להבטיח ולכן אסור לי לסמוך עליה או שדווקא בגלל שהיא חיה אני יכול לסמוך עליה. ובכלל, על מי עדיף לסמוך: על חיה שמונעת מדחפים, או על אדם שלמד להבטיח? לא תיארתי לעצמי כמה השאלה הזו תעסיק אותי, ולדעתי היא צריכה להעסיק גם אתכם: על איזה בני אדם אתם סומכים?

לכאורה, ניתן לסמוך רק על מי ששולט בעצמו ובדחפים שלו. הוא אדם "אחראי" ולכן יכול לקיים את ההבטחה שלו. אחרת ההבטחה היא כמו לכתוב על הקרח. על חיה אי אפשר לסמוך כי היא לא אחראית למה שיוצא מהפה. היא נובחת. לא מדברת.

אבל יש טוויסט...

ברגע שהאדם לומד להבטיח הוא גם לומד לשקר. אדם שלמד להבטיח, יודע איך להשתמש בהבטחה כדי לעשות מניפולציות. הוא הופך גם ל"אדם הכלכלי" (homo-economicus) שממקסם את התועלת שלו בכל מחיר. הוא מבטיח כדי להשיג משהו. החיה לא יודעת להבטיח אך גם לא יכולה לשקר.

אז הגענו לשורש הדילמה: למי עלינו להאמין, למי שיכול להבטיח וגם יכול לשקר, או למי שאינו יכול להבטיח אבל גם לא לשקר?

במלוא הכנות, אני לא יודע. יותר מכל, זה עניין של אסתטיקה וטעם אישי. יש אנשים שאוהבים חיות ויש כאלה שאוהבים בני אדם.

ובכל זאת, המסקנה המעשית מן הדיון הזה, מיועדת לכם השולטים והאדונים: 

אם השפחה שלכם נותנת לכם הבטחות, סביר להניח שהיא משקרת.

אם השפחה שלכם מתנהגת כמו חיה, אל תקשיבו למה שהיא מוציאה מהפה.

:)

[דיסקליימר: אני יודע שיש גם מצד שני ויוצאים מן הכלל. אבל היום אני בצד הזה 😄 ]

למרות שאנחנו בדס"מים קשה לנו לקבל את קיומה של ההיררכיה.

האינסטינקט הליברלי שטבוע ומוטבע בנו מקשה עלינו להודות שיש מישהו שהוא "יותר".

שיש מישהו שהוא "שולט" ומישהו שהוא "נשלט".

האם יצא לכם לראות אדם ולהגיד לעצמכם "הוא יודע מה הוא עשה ואני לא?"

"הוא יכול ואני לא"?

"הוא יודע משהו שאני לא"?

"הוא מסתובב בטריטוריות שאני לא מעז להיכנס אליהן"?

ולכן: "אני צריך לקבל את הסמכות שלו"?

אם אמרתם את זה לעצמכם, הכרתם בזה, הפנמתם את זה, אתם בתוך יחסי השליטה.

אם לא, אז לא.

* אולי יימחק בהמשך

מערכות יחסים, בואו נודה, זו סוג של עסקה. אלא שזו עסקה מוזרה. רוב הזמן, ברוב המקרים, שני הצדדים מרגישים מופסדים. לפעמים זה מה שמחזיק את הצדדים יחד: קוראים לזה "הפסדים שקועים" - שני הצדדים יודעים שפרדה תהפוך את ההפסד על הנייר להפסד ריאלי. אז הם שניהם שותקים, מכחישים את ההפסד המשותף. העיקר לא לרשום את היחסים כהפסד בפנקס ההכנסות וההוצאות.

לא מזמן ספרה לי חברה טובה, שבעלה הטיח כנגדה שהיא "עסקה גרועה". היא נעלבה ואני התפוצצתי מצחוק. הבעל המתוסכל, כנראה מאוד אוהב את אשתו, אבל זה לא מספיק. הוא רוצה גם רוצה גם תשואה נאה על ההשקעה.

היא, האישה - אני חייב להגיד על סמך היכרותי אותה - קצת מופרעת. בלתי ניתנת לאילוף. בקיצור, עסקה גרועה.

ביחסים בין אדון ושפחה, הנשלטת היא הנכס של האדון. האדון מחזיק בשפחה כמו שיזם מחזיק בנכסיו.

האדון, כמו היזם, רואה את השפחה והוא מזהה בה פוטנציאל.

במקום שהבעל רואה "עסקה גרועה" האדון רואה הזדמנות להשקעה. לקחת אותה כשהיא למטה, ולהעלות אותה למעלה.

לצד כל הדברים הרעים שאומרים על יזמים, יש בהם דבר אחד יפה: הם רואים פוטנציאל במקום שאחרים רואים חורבה.

התפקיד של האדון, כמו של היזם, הוא להשביח את הנכס שלו. את השפחה.

האדון מפרק אותה לרכיביה, מנטלית ופיזית, זורק את מה שמיותר, ובונה אותה מחדש.

השאלה מה קורה בסוף.

היזם חייב למכור את הנכס המושבח כדי לממש את הרווחים.

הוא לא יכול שלא - אחרת הוא הופך לאספן עתיקות.

ומה יעשה האדון עם השפחה המושבחת?

האם יאבד עניין בשפחתו האהובה והמושבחת? 

האם השפחה המושבחת תנטוש אותו לפני כן משום שעכשיו היא יכולה?

ביחסי שליטה יש משהו עצוב שמובנה בהם.

המשהו העצוב הזה הוא האמת.

תכליתו של כל גבר 

להקשיב לאשה שלו מדברת