הצחוק של ניטשה

[כתוב בלשון נקבה, כי רוב האינטראקציות המעניינות שיש לי זה עם נשים, לא מכיוון שאין גברים פוסט-טראומטיים]. 

לפעמים, אחרי שנים, דברים נורא פשוטים שלא ראית בעבר, הופכים להיות כל כך פשוטים וברורים: למשל, האינטראקציה עם נשים פוסט-טראומטיות. 

לפעמים, לנו, הגברים, יש מן אמונה כזו, אולי פנטזציה, שנוכל להציל באמצעות האהבה שלנו את הפוסט-טראומטית. 
לנשים פוסט-טראומטיות יש קסם רב, וכוח רב. נותנות לך להרגיש שאתה כל עולמן, שאתה זה שתציל אותן, או שאתה זה שתוריד אותן לתהום. זו תחושה מאוד מפתה. 

ייתכן שפה בכלוב, במסגרת יחסים של אדון/שפחה או שולט/נשלטת, הפנטזציה הזו רווחת יותר.
יש לא מעט פוסט-טראומטיות שמגיעות לכלוב כדי לפגוש את האדון שיושיע אותן מפגיעות העבר שלהן (לא כותב בזלזול. כולנו עברנו פגיעות ומחפשים מזור).

רק לאחרונה הבנתי לעומק, והפנמתי, שהאמונה/פנטזציה הזו לעולם לא תוכל להתגשם. היא תמיד רק תשכפל את הטראומה. וזה טרגי. 

יש לה, לפוסט-טראומטית, שתי תבניות מוכנות מראש לגברים: המניאק שיודע שהוא מניאק, והמניאק שלא יודע שהוא מניאק. 

יש לה גם תבנית שלישית זמנית: "המושיע". דמות גבר שעובר אידיאליזציה. הגבר המושלם הזה. הוא כל כך מושלם, שהוא גם "ה"גבר, וגם בדיוק ההפך מן "ה"גבר. הוא גם לוקח אותה, וגם מלאך ללא גוף. הוא צריך להיות הדבר, ובדיוק ההפך ממנו. אין אף גבר שיתחזק את הסטנדרט הזה לאורך הזמן.  

לא תהייה לו ברירה אלא להפוך ל"מניאק שלא יודע שהוא מניאק", שהוא כידוע המנמניאק. 

עד כמה שזה עצוב וטראגי, מפוסט-טראומטיות צריך בעיקר להתרחק, אלא אם כן אתה מטפל במקצועך. 

_______________________________________________________________________

עריכה לאחר התגובות החכמות למטה: 
בניסוח אחר, הייתי אומר, שכשאתה פוגש את הפוסט-טראומטית שלך, שהיא יכולה להיות אישה מדהימה ומלאת קסם, ובגלל זה אתה נמשך אליה, קודם כל תהייה זהיר. גם על עצמך וגם עליה. 

דבר שני, תזכור כי לעולם לא תוכל להתחמק באופן מוחלט מן המשבצת של "המניאק" שלה. היא, במידה רבה, זקוקה לך שתתפקד כ"מניאק" האחראי. היא כמעט מאלצת אותך להיכנס למשבצת הזו. ואתה צריך גם למלא את התפקיד הזה, וגם להכיל אותה ולתת לה את היציבות שהיא צריכה, כמו שכתבו למטה. וזה קשה. 

וכמובן, שכל מה שכתוב מתבסס על נסיון אישי. הכותב אינו יועץ פיננסי או אחר ואינו נותן המלצות 😄 

* אני מניח שאפשר לכתוב את אותו פוסט גם בהיפוך מגדרי. 

** אולי אני טועה. אשמח לשמוע דיעות אחרות. 

מתי אתה יודע שיש לך גבולות?

כאתה מוצא משהו שאתה נורא רוצה, סנטימטר אחד מחוץ לגבולות שלך. 

אין אף אחד באזור, פסיעה אחת מחוץ לגבולות שלך, אתה מרים. אף אחד לא ידע.  

אבל אתה מסתכל, ואומר לעצמך: "נחמד, אבל לא שלי", וממשיך הלאה.

עוצמה, זה כשאתה יודע איפה הגבולות שלך, ולא מתפתה ל"הזדמנויות" של רווח מהיר. 

וכשאתה שומר על הגבולות שלך, גם האחרים יכבדו אותם. 

הילדה היפה הזו שאת חלקי גופה אתם רואים פה בתמונות היא האהבה הנוכחית שלי.

אהבה שונה מכל אלו שהיו לי כי אי אפשר לאהוב אותו דבר פעמיים.

כל אהבה זה "בפעם הראשונה".

החבלים רופפים על גופה, והקשירה לא משהו.

היא לא באמת נשלטת ובטח שלא שפחה. ואני לא ממש שולט בה.

מפונקת.

מפחדת מכאב, ולא נוח לה המגע של החבל.

אבל היא רוצה שאצליף בה ושאמנע ממנה תנועה. היא לומדת.

והיא גם מלמדת.

הילדה הקטנה, בטיפשותה, לימדה אותי ארבעה דברים:

1. שכדי לתת לך יציבות, אתה לא צריך אדם יציב אלא אדם שרוצה להיות שם בשבילך.

2. היא לימדה אותי א-מונוגמיה. היא לימדה אותי איך זה מרגיש לרצות שהאישה שלך תתנסה עם גברים אחרים כי זה מה שהיא רוצה, וזה מה שטוב לה, וכי אתה סומך עליה שתעשה את הדבר הנכון בכל רגע ושתמיד תאהב אותך. גם אם פעם כבר לא.

3. היא לימדה אותי מה זה "החזרה הנצחית" של ניטשה, משהו שאף פעם לא הבנתי עד הסוף. זה ניסוי מחשבתי, היא אומרת: אתה שואל את עצמך, אם היית צריך לעשות זאת שוב, היית עושה זאת? האם אתה אוהב את גורלך? אם התשובה היא שלילית, אז אתה עדיין לא שם.

4. היא לימדה אותי עוד משהו, אבל אני לא זוכר אותו כרגע. מבטיח לחזור.

אני בכלוב כמעט עשרים שנה, ובמהלך השנים המעטתי לקרוא בלוגים של גברים/אדונים/שולטים. בעצם, לא קראתי כלל, מלבד

מקרים בהם חברה נשלטת ביקשה ממני "לבדוק" עבורה את השולט שיצר איתה קשר. אפשר לעשות לזה פרשנויות, אבל

אני חושב שהסיבה הרבה יותר פשוטה. בלוגים של גברים/שולטים/אדונים נכתבים לקהל יעד של אישה/שפחה/נשלטת. אני לא קהל היעד. 

היום נתקלתי בבלוג של גבר, Wizdom, שהוא כפי הנראה אדון/שולט או משהו באזור.

הוא כתב פוסט נפלא שבו הוא מציע חוזה סטנדרטי ליחסים בדס"מים מוצלחים.

הוא קורא לזה "חוזה ברית אהבה, אמת וטרנספורמציה".

משכה את תשומת ליבי ההבחנה שהוא מציע ביחס לפוליאמוריה. הוא כותב כך: 

"חוזה זה איננו חוזה של פוליאמוריה, ולא בא לקדם אג'נדה של ריבוי מערכות יחסים במקביל.
הנחת היסוד איננה ריבוי אלא אמת. המערכת אינה פתוחה – היא חשופה.
כל פתיחה אל קשרים נוספים, אם בכלל, תקרה אך ורק מתוך תהליך עמוק, כואב ואמיתי של גילוי עצמי ונאמנות לרוח הגדולה – לא מתוך אידיאולוגיה."

אהבתי מאוד את ההבחנה בין "מערכת פתוחה" ו"מערכת חשופה". זה ניסח עבורי מחשבה שלא היו לה מילים עד כה.

תמיד טענתי שאני לא פוליאמורי משום שאני לא אוהב את הריבוי, ולא אוהב את הציווי הגלום (לפחות לכאורה) בפוליאמוריה

לריבוי של יחסים. מנגד, הרעיון לפיו אנחנו אמורים להעניק לאנשים מונופול על הגוף שלנו - לעיתים אנשים שאנחנו בקושי מכירים -- נראית לי הזויה. אז ההבחנה הזו בין מערכת פתוחה וחשופה מבהירה את הנקודה הזו.  

זה מתקשר לעיקרון נוסף שמציע wizdom: עיקרון האמת.
הקשר, הוא כותב, לא נועד לייצר נוחות, אלא לקרב לאמת.

גם הנקודה הזו, מבהירה משהו בקשר ליחסים, ובעצם אומרת שלא צריך להיבהל מריבים וקונפליקטים ביחסים.
כי לפעמים הקונפליקט, הקושי הוא הדרך לאנשהו.

ממליץ לקרוא את כל הפוסט, וגם פוסטים אחרים בבלוג.
הכל כתוב בשפה יחודית שמחברת צורה פרגמתית של רוחניות, והרבה חוכמת חיים, בהתאם לניק.

רק על משוגעים אפשר לסמוך.

להומו-אקונומיקוס* - האנשים המחשבים - יש אינטרס לתת הבטחה לפני האקט, ולהפר אותה אחרי האקט.

נאמנות זו תכונה של משוגעים.

עריכה:
*הומו-אקונומיקוס: "בכלכלה ובתורת המשחקים, מניחים פעמים רבות כי למשתתפים רציונליות מושלמת: כל השחקנים במשחק תמיד יפעלו על מנת למקסם את תועלתם. כלומר, כל שחקן לוקח בחשבון את כל הפעולות האפשריות ובוחר ברצף הפעולות שיניב את התוצאה הטובה ביותר עבורו. מסקנה מיידית מהנחה זו היא ששחקן רציונלי לא ישתמש באסטרטגיה נשלטת חזק."

מונח זה מתקשר למונח "האדם הכלכלי" (Homo economicus ; הומו אקונומיקוס) שמציין פרט שמקבל החלטות רציונליות הממקסמות את תועלתו האישית."

מחקרים רבים בפסיכולוגיה ובכלכלה התנהגותית בעשרות השנים האחרונות הראו שבמציאות השחקנים אינם נוהגים בצורה כזו באופן מלא, אלא פועלים ברציונליות מוגבלת המושפעת מהטיות קוגניטיביות שונות."

(מתוך ויקיפדיה)

אמון, הוא אחד המרכיבים הכי חשובים לי ביחסים.

זכור לי סיפור: 
אני בן עשרים וקצת. לא יודע מהחיים שלי. בטח לא על בדס"מ.
נוסע לדאהב. לבד. מכיר שם בחורה חמודה. באמת. מדברים. 
ניגנתי אז בגיטרה. מציע לה ללכת איתי לחושה לנגן ולזמזם משהו. 
היא חוששת. 
בדיעבד, יש לה את כל הסיבות לחשוש: היא הרי מכירה אותו שעתיים וחצי.
בשפה המקובלת, ללכת לחושה זה כמו "בא לך לעלות אלי לקפה?". כלומר, "בא לך לעשות סקס?". 
אולם בעולם המושגים שלי אז - כמו היום - קפה זה קפה.
אם אני מעוניין במשהו אחר, אני אומר.
אז כשהיא הביעה חשש איבדתי עניין וניתקתי מגע.


מאז ניסחתי לעצמי את החשיבות שאני מייחס לאמון. 

יש אנשים שסבורים שאמון זה "משהו שנבנה עם הזמן".
התפיסה שלי היא, שאם אין אמון ברגע-אפס, הוא כבר לא יהיה שם.
כי אמון יכול רק לההרס עם הזמן ועל סמך הנסיון.
אבל אף התנסות לא יכולה לבנות אמון אם הוא לא קיים שם כבר. 
ההתנסות יכולה לבסס את האימון, אבל לא לייצר אותו.
נכון, זהו ניסח קיצוני ולכן אולי לא מדוייק. אבל הוא מעביר את הנקודה:
אמון מבוסס על הכרעה פנימית של האדם.
הוא מבוסס על נכונות לקחת סיכון שיפגעו באמון שלנו.
אמון לא יכול להיות מבוסס על ההסטוריה שלנו עם אדם,
משום שאם אין אמון, כל פעולה "בונת אמון" מצד האחר, תתפרש על-ידינו כמניפולציה שנועדה לקנות את האמון שלנו.

אז, כן, אני מייחס משקל מאוד גדול לאמון ביחסים אנושים, ואני נזהר מאנשים חשדנים יתר על המידה.

אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על הרעיון של "חוסר אמון קונסטרוקטיבי".

נחזור קצת אחורה:
כשאנחנו נותנים אמון מלא, אנחנו מוותרים לחלוטין על שיקול הדעת שלנו.
אנחנו שמים את עצמנו ביד של האחר: "קח, תעשה בי מה שאתה רוצה. אין לי גבולות".
המצב של אמון מלא, של התמסרות מוחלטת מן הצד האחד, ואחריות מוחלטת מן הצד השני, הוא מצב מדהים.
אני חושב שכל אדם שרוצה אהבה רואה במצב הזה האוטופיה של היחסים.
מי שהתנסה ביחסים כאלה, יתקשה להתפשר על משהו פחות מזה.
יחסים ללא גבולות.

אבל אלו יחסים נורא מסוכנים (תיכף אחזור לזה).

אבל יש גם אלטרנטיבה של חוסר אמון קונסרוקטיבי.
חוסר אמון קונסרוקטיבי ניתן לתיאור כחוסר אמון מתואם ומדובר וחשוף.
זה דומה לתהליך של בניית אמון בין שתי מעצמות גרעיניות:
המעצמות חושפות זו בפני זו את האמצעים שנועדו להשמיד את השנייה, ואשר הם תנאי להגנה העצמית של שתיהן זו מזו. 
חוסר אמון קונסרוקטיבי מוביל ליחסים בשתי רמות: ברמה אחת אנחנו "אוייבים". ברמה שנייה אנחנו "אוהבים".

הפילוסוף ז'אן פול סארטר הזכיר לנו כי "האחר הוא גהנום" ("L'enfer, c’est les autres"). 
אין סיטואציה המדגימה את האמירה הזו יותר מיחסים אינטימיים. כלומר, 
יחסים שיש בהם גם גוף, גם נפש, וגם שכל, ושמייצרים את הפוטנציאל למיזוג וסימביוזה מלאים.

הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן הצביע על כך כי "אין יחסים מיניים" (il n’y a pas de rapport sexuel).
יחסיים אינטימיים הם בלתי אפשריים.
זה בגלל שהאדם שאנחנו רוצים ממנו הכל, הוא גם "האוייב" שלנו.
(והאמת הזו מקבלת את הביסוס שלה בדרך כלל כאשר היחסים מסתיימים).

האהבה הרומנטית (הונילית) נועדה להסתיר מאיתנו את העובדה הקשה הזו: שיחסים מיניים אינם אפשריים. 
היא מסתירה את העובדה שאנחנו הולכים לישון עם האוייב שלנו.
השפה של האהבה הרומנטית אינה מאפשרת לנו להביע את האינטואיציה הזו, שרוב האנשים מרגישים בבטן.
השפה של האהבה הבדס"מית משתמשת בריטואלים ופרקטיקות טכניות, פיזיות ופיזיולוגיות כדי לאפשר לנו לבטא את האמביוולנטיות של האהבה. לבטא את האמת, שביחסים עם אנשים אהובים, אנחנו משחקים משחק כפול אבל אותנטי.
כל צד "מעמיד פנים", אבל עושה זאת בשקיפות.


היחסים המוצלחים הם כאלה שבהם אף אחד מהפרטנרים אינו עוצר ומצביע על המשחק הכפול של הצד השני.
אהבה זה מצב שבו אנחנו מאפשרים את המשכו של מעשה הרמייה ההדדי. 
אנחנו צריכים להיות מספיק חזקים כדי לשאת את הידיעה הזו, שהצד השני מרמה אותנו ולהמשיך במשחק כי אנחנו רוצים להיות קרובים אליו.
בכך, אנחנו גם מאפשרים לו להגן על עצמו מפנינו. כי אנחנו גם יודעים שאנחנו מחזיקים בכיס שלנו משהו שיכול לפגוע באדם שאיתנו. 


במובן זה יחסים של אמון מוחלט הם מסוכנים, והדרישה ל"אמון מוחלט" בשם האהבה היא מאפיין של התעללות
(היא מאפיין של התעללות, אבל הדרישה עצמה אינה בהכרח התעללות).
אבל נשאיר את זה ליום אחר.


* פוסט זה נכתב בהשראת J.

יש ימים שאתה קם בבוקר עם געגוע. 

כלומר אני. 

ואני מתגעגע לכל האנשים - בעיקר הנשים - שבחיים הנפלאים שלי.

ואני אומר לעצמי, איזה גבר נפלא ובר מזל אני, שיש לי את הנשים האלה להתגעגע אליהן. 

זכרון ילדות:

יום שישי אחר הצהריים. אימי ואני יושבים בסלון, כמידי יום שישי, צופים בסדר הזר שהיה מוקרן כל שבוע.

בדרך כלל סרט בערבית, ולפעמים סרט בצרפתית או אפילו איטלקית.

אותו שבוע הקרינו את "הגבר שאהב נשים", סרט של פרנסואה טריפו מ-1977.

באתר הסינמטק הסרט מתואר כך:

הסרט נפתח בהלווית הגיבור, אליה מגיעות רק נשים, וחוזר אחורה, כדי לספר את סיפורו של אדם שכל עניינו בחיים הוא לזכות באהבת נשים. כמו לא מעט מסרטיו של טריפו, גם כאן אין לו עניין באיזו עלילה לינארית והסיפור דומה החיזור שיש בה מסתורין ומתח, ולכן כל מפגש עם אישה הוא גם פוטנציאל להרפתקאת חיזור שכזו. הדמויות הנשיות הן תמיד אוסף של מאפיינים לא פתורים, שהגיבור מנסה להתגבר עליהם, להקסים אותם אך נתקל לא פעם דווקא בדחיה והתנגדות. בכל מקרה, טריפו אוהב את גיבורו ואת חולשותיו האובססיביות ומאפשר לנו להתבונן עליו במידה של מרחק ואירוניה.

באתר אחר, הסרט מתואר כך: 

לברנרד מורן (דנר), מהנדס אווירונאוטיקה בן 40, יש רק תשוקה אחת - נשים, נשים ועוד נשים, כל הנשים בעולם. הוא מתרחק מחברתם של גברים ומוצא עניין רק במין השני, הוא אוהב את כולן. "ג'ינג'יות על ריח עורן, בלונדיניותך על שטחיותן, נשים צעירות על כך שהן בטוחות שהעולם שייך להן, נשים מבוגרות על ניסיונן, אלמנות על כך שהן פנויות, נשואות על כך שהן לא...". הוא אוהב את כולן. כשברנרד מגיע לפריז הוא נדהם מהכמות והמבחר , כל כך הרבה נשים נגישות ועם זאת, בלתי מושגות. איך יוכל ברנרד לבחור?האם הוא בכלל צריך לשים לעצמו גבול? ברנרד אינו ג'יגולו או רודף שמלות, לא תוכלו למצוא אותו בברים האופנתיים או במקומות הבילוי. ברנרד הוא צייד בודד שהתשוקה מניעה אותו והאהבה מזינה אותו. טריפו מצדיע בסרט זה לאהבתו הגדולה של ברנרד, ומצליח לגלות לנו משהו על המבט הגברי, על המצאת האישה ועל הדרך לספר סיפור.

אני זוכר, או לפחות כך נדמה לי, שהסרט השאיר עלי רושם אדיר.

הוא עיצב את האהבה שלי לתרבות הצרפתית ול"אירופאיות" לפני שהבנתי מה היה חסר לי במונותיאזם-הציוני והגבריות הפשוטה והחד-מימדית שהוא ייצר. וגם את הנשיות הפשוטה והחד-מימדית שהוא ייצר.

הנשים, היחסים עם הנשים המיוחדות שפגשתי במהלך החיים, היו ערוץ שדרכו פגשתי את ההוויה ודרכן נגעתי בחיים.

בחלקן, לצערי, פגעתי מתוך חוסר הבנה של הנשיות, ושל הצורך שלי בהן והתלות שלי בנשיות.

באופן פרדוקסלי, רק לאחר שהתחלתי להגדיר את הזהות הגברית כגבריות של "אדון", הצלחתי להגיע למקום שבו אני נותן לנשים בחיי את המקום המגיע להן. הצלחתי להגיע למקום שבו אני גם מגונן עליהן ומבין את התפקיד שלהן בחיים שלי.

אז כן. במידה מסויימת, אני הוא הגבר האוהב נשים. ולפעמים גם הן אוהבות אותו.

אני צריך לחזור שוב לסרט הזה.

הסיפור של מיס דצמבר ואני מסתיים בזה שאנחנו בתחרות מי יתחתן קודם. הוא התחיל לפני חצי שנה במפגש שאחריו החלטנו שאנחנו אמורים להתחתן אחד עם השנייה. זה אחרי שהבחורה הגבוהה, הרזה, לבושת השחורים, עם הדיבור הלא ברור, קרסה לתוך הזרועות שלי, שעתיים אחרי שנפגשנו לראשונה באחת הגינות של תל אביב.

מיס דצמבר - שקיבלה את הכינוי שלה מידידה טובה, אחרי שסיפרתי לה שהבחורה שפגשתי ואמרה לי שהיא רוצה להתחתן איתי, החליטה לתת לי (וכנראה גם לה) שלושה חודשים לסגור קצוות לא סגורים ולהנות מהרווקות החדשה שלי - לימדה אותי מה זו שפחה. שפחה אמיתית. טוטאלית. כלומר, משוגעת. היא גם לימדה אותי מה ההבדל בין שולט לאדון. לימדה אותי ונעלמה לשלושה חודשים.

קבענו להיפגש שוב באותה גינה. זה כמובן היה רעיון שלה, של המשוגעת. אבל היא לא עמדה בזה, ויום אחד התקשרה אלי והורידה עלי קיטונות של תלונות למה לא יצרתי איתה קשר לפני כן.

כמה משוגעת היא? יום אחד אני מקבל אדומה מאחת הנלשטות עם תגובה על פוסט שלי. אחד מאותם פוסטים שכללו הרבה תגובות. גררה אותי שלושה שבועות, ואז קבענו להיפגש לתל אביב. כשהייתי בדרך הבייתה, אחרי שהיא לא הגיע. מיס דצמבר כותבת לי התנצלות על זה שגררה אותי לתל אביב.

מצד שני, יום אחד אני מקבל ממנה הודעה שהיא רוצה להכיר לי מישהי: "תקשיב, לך איתה. תעשו ילד. אחר כך תחזור אלי". חברה טובה.

לא הבנתי מה היא רוצה ממני. עד היום.

יום אחד עברתי באזור שלה. אמרתי לה "רדי". 
לעצמי אמרתי: "אם היא יורדת, אני מציע לה נישואין. אם היא לא, אני חותך וממשיך בדרכי". לא ירדה.

יום שישי. אני צולל לדיכאון. אדומה מהמשוגעת. 
"אני צריכה חיבוק ממך".
הכי לא בא לי ארוחת שישי של גבר גרוש עם הבן. 
"אני בא לארוחת ערב עם הבן".
"אתה משוגע?" היא שואלת.
ארבע שעות אחר כך היא אצלי עם הבנות שלה והבן שלי. אחרי ארוחה עתירת בשרים, רואים חתונמי.
אני מפגין בקיאות יוצאת דופן בז'אנר שאינה תואמת את המגדר שלי ומעמדי. הכי לא "שולט" שיש.

עכשיו אנחנו בתחרות מי מתחתן ראשון.

[אתתם שואלים את עצמכם מי זו? היחידה שלא תעשה לייק לפוסט הזה]

שימו בצד רגע שולט, נשלטת, שפחה:

לרגע הבנתי את זה.

אם אין לנו בחיים מישהו שמרגיש חופשי לנצל אתנו,

ואנחנו לא משתפים פעולה עם חיוך, 

משהו בסיסי חסר לנו בחיים.