הצחוק של ניטשה

אחרי המון זמן שלא כתבתי כאן, חוזר לכתוב. משתי סיבות. האחת, אהבה מדהימה שאולי דועכת מתוך המהלך הטבעי של מחזור החיים, והשנייה הודעה שקיבלתי השבוע ממישהי שקראה את הפוסטים הישנים שלי, והזכירה לי את המקום הזה - הכלוב - שתמיד אהבתי ועדיין אוהב.

היום בבוקר, כשחזרתי מן המעדניה עם שקית נייר של לחמניות טריות חשבתי על אותה אהבה מדהימה שאולי דועכת. שמה שיפה בה, זה ששנינו מספיק חכמים כדי לראות את הסימפטום אחד של השני, אבל גם מספיק חכמים כדי לא להצביע עליו. 

תמיד התגאתי - בעבר - בזה שאני אומר את האמת. בישירות. בכך שאני אומר מה שאחרים לא מעיזים להגיד. עם הזמן הבנתי שלפעמים צריך לדעת להניח לדברים לא להאמר. לא כל דבר צריך לקבל את הניסוח המפורש.

אינטימיות בין אנשים נוצרת כאשר שניהם שותקים את אותו דבר, וכשהם מסתכלים לזה לזה בעיניים הם יודעים על מה הם לא מדברים, והם יודעים לא להגיד את הדבר הזה.

זו הסיבה שטיפולים זוגיים אף פעם לא יכולים לעבוד: הנסיון לתמלל את היחסים הוא אסון. זה לא משאיר אפשרות לשתיקה הדדית שמייצרת את האינטימיות.

מדוע חשבתי על זה דווקא עכשיו?

כי השבוע דיברנו על משהו שלא היינו אמורים לדבר עליו. שאולי הקשר מיצה את עצמו. המצחיק הוא שכל אחד מאיתנו חשב שמשהו השתנה אצל השנייה. שנינו ראינו את אותו דבר, אבל השלכנו אותו על האחר.

שבת שלום

איזשהו גבר אוהב את הפרסום שלי בבלוג.

מסתבר שעשיתי לעצמי לייק בטעות.

לא מובן מאליו שגבר עושה לי לייק.

חייב להודות שלייק מגבר נחשב בעיני יותר מלייק של אישה.

לא בגלל שאני שוביניסט, להפך.

מה שקורה עכשיו זה שהנרטיבים שלנו הולכים ונפרדים. את בונה לך את הנרטיב שלך, ואני בונה לי את הנרטיב שלי. וזה אומר שהתחלנו את הפרידה. מעכשיו, אנחנו פועלים בהתאם למנגנון שאין לנו שליטה עליו. כל דבר שאגיד, יקפיץ אותך ויגביר את כעסך, ולהפך.

המנגנון הזה, כשהוא ניכנס לפעולה, אי אפשר להפסיק אותו. הוא משתלט. הוא נועד לשרת את הפרידה. המטרה שלו זה לגרום לכעס להשתלט על העצב, למחוק את הזכרונות, את החיבה, את האהבה, את התשוקה, את הצורך ואת הגעגועים. כשהוא מסיים לעשות את מה שהוא יודע לעשות, אנחנו נשאל את עצמנו מה עשינו יחד כל כך הרבה זמן. את תאמיני שהעמדתי פנים לכל אורך הדרך ורק עכשיו נחשף פרצופי האמיתי. ואני אגיד לעצמי, איך זו עשתה עלי מניפולציות.

אז בואי נהייה יותר חכמים, כמו שהיינו עד עכשיו. נעצור כאן. ניתן אחד לשני את החירות לספר לעצמו את מה שהוא צריך לספר לעצמו, וניתן לו גם את הכבוד לעשות זאת בלי הכעס שנלווה לזה. נחייה עם חוסר הוודאות הזו שאנחנו לא מבינים באמת מה קרה פה, וננסה להאמין שמה שקרה הוא מה שהיה צריך לקרות. שאיש מאתנו לא אדם רע, אלא שפשוט נתנו אחד לשני את מה שהיינו אמורים לתת, והקשר הגיע לקיצו הטבעי.

תמיד אמרנו שאנחנו שני כוכבי שביט שנפגשו במקרה. כנראה שזה הרגע לתת אחד לשני להמשיך בדרכו.

אני אצטער אחרי שאלחץ סנד, אבל בתוך תוכי אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות.

לא נעים להודות אבל

בחצי הראשון של חיי פחדתי לחיות 

ובשני אני פוחד למות 

חחחח

מישהו צוחק עלי שם למעלה

אנחנו מדברים הרבה על "חיפוש אהבה." אנחנו לא מדברים על פרידה מאהבה. 

כשאנחנו נפרדים ממישהו אהוב, אנחנו לא נפרדים רק ממנו, אנחנו נפרדים מהאהבה הזו.

לא מעט אני חושב, שבהרבה מקרים רובינו מייצרים דרמות כדי להקל עלינו לעשות את מה שאנחנו יודעים שצריך להעשות ואין לנו את האומץ.

קשה הרבה יותר להיפרד בטוב, בלי כעס, לשחרר, מאשר לייצר דרמה של האשמה הדדית.

כשפרדים בטוב, יש תחושה שהיינו יכולים למצות עוד משהו מהטוב הזה. כי אם טוב, אז למה לסיים?

אז מייצרים משבר, כועסים, מאשימים (ותמיד יש במה להאשים אם מחפשים מספיק טוב), ואז כבר מספיק רע כדי שנהייה חייבים לעזוב.

כנפרדים בטוב זה כואב הרבה יותר. זה לחתוך בבשר החי.

אז איך עושים את זה? איך נפרדים מאהבה בלי למסמס אותה ובלי למחוק אותה?

איך אתה נפרד מאהבה שיכלה להיות אהבת עולם שלך?

מה עושים עם הרגש? מה עושים עם החור הזה שנפער בחיים שלך.


אם יש לכם הצעות, בואו נשמע. בעיקר מקוריות ומשעשעות כי כרגע אני לא משועשע.

(הפוסט הזה בטח עוד יימחק. נורא לא אופייני לכתוב ככה).

במרחב הקטן, המוגבל והחלקי הזה שלנו, אמרתי לה, אני אוהב אותך באופן טוטאלי

תגידו מה שתגידו, יחסי בדס"מים הם קצרי טווח. אומנם פה ושם יש זוגות שמצליחים לשמר יחסים לאורך זמן,

אבל אני מרשה לעצמי לומר שהנורמה, במובן הסטטיסטי של המילה, היא יחסים יחסית קצרים.

כיחסים קצרי טווח, נשאלת השאלה מה המשמעות שלהם. כשאנחנו נכנסים לקשר "נורמטיבי", אנחנו נכנסים

עם ציפיות ארוכות טווח: לעבור לגור ביחד, להביא ילדים יחד, להזדקן יחד. למה אנחנו אמורים לצפות מיחסים

בדס"מים?

יש א.נשים שמגיעים לבדס"מ עם הכיף והתשוקה. מחפשים איזשהו פלינג קצר, "תבלין" וכיו"ב. אישית,

לא נראה לי שהכיף של בדס"מ שווה את ההשקעה. וגם מההיכרות שלי את האנשים שמגיעים לזה,

המניע שלהם הוא לא כיף.

עבורי, המשמעות של יחסים בדס"מ מפגש בין שני אנשים, שבתקופת זמן קצרה יחסית, משפיעים

זה על זה באופן עמוק יחסית. המפגש הבדס"מ המשמעותי הוא סוג של שינוי קצר טווח. למידה הדדית.

כמו שני כוכבי שביט שמתקרבים זה לזה, כמעט מתנגשים, מסיטים זה את זה מן המסלול, וממשיכים הלאה

בכיוונים שונים.

יש משהו מתסכל בסוג הזה של המפגש. אתה פוגש אדם, אתה משפיע עליו, הוא משפיע עליך, אבל אתה לא תחווה

איתו.ה את השינוי ולא תוכל לחוות איתו את השינוי שלך.

אבל כשאנחנו נתסכל אחורה על מסלול חיינו, אנחנו נראה שם המפגשים המשמעותיים הללו, וזה יישאר חלק מאיתנו.

אני אולי מייפה פה קצת את הדברים. אולי מתאר אותם באופן אידיאלי. כמובן. אבל כפי שאמר אבינו אפלטון (אולי אריסטו),

הדברים מוגדרים על-פי האידיאה שלהם, על פי הפוטנציאל הכי טוב שלהם, ולא על סמך הכשלונות של הרעיון בעולם. גם אם

יהיו לנו עשרות מפגשים כושלים, הדבר יוגדר על פי המפגש היחודי, יוצא הדופן, המופלא, שמתרחש אחת להרבה מאוד.

אז בואו לא נזלזל בחד פעמי, במקרי, בקצר מועד.

[איזה שיר הייתם שמים כאן עכשיו? הצעות?]

______________________________________________________________________

על פי הצעתה של Agate היקרה והחכמה

https://www.youtube.com/watch?v=P4MV7D6dPmw&feature=youtu.be

מי שקורא אותי כבר יודע שיש לי קטע עם אובייקטיפיקציה.

נורא מעצבנת אותי המיניות הוינילית שאוסרת עלינו לעשות אובייקטיפיקציה אחד של השני, ומאלצת אותנו לנהל מערכות יחסים של סובייקט-סובייקט. כי המיניות הוינילית מניחה שהאדם נמצא ב"סובייקט" - כלומר, במחשבה, בתבונה וכיו"ב. אז כאילו אם המיניות אינה מתנהלת דרך הסובייקט היא מוחקת את האדם ומרדדת אותו לכדי "אובייקט".

ואני תמיד טוען שהסובייקט הוא בית הכלא. שם הצפוי. שם הרציונליזציות. המיניות חייבת את האובייקטיפיקציה ההדדית. אנחנו רוצים שיעשו לנו אובייקטיפיקציה ואנחנו רוצים לעשות לאחר.ת אובייקטיפיקציה.

אבל לאחרונה חשבתי שאולי באמת עלולה להיות בעיה באובייקטיפיקציה. כשאנחנו הופכים את האחר לאובייקט, אנחנו מתעלמים מהצרכים שלו, מהכאב שלו. אם מדובר באובייקט, אז לא אמור להיות אכפת לנו מה קורה איתו.

אבל אפשר לדבר על שני סוגים של יחס לאובייקט: צריכה ושימוש.

כאשר אנחנו צורכים משהו אנחנו מכלים אותו. לצרוך=consume. אנחנו אוכלים אותו, לוקחים את כל הטוב שבו, מפרישים את הפסולת וממשיכים הלאה. שוכחים ממנו. לצרוך אדם אדם אחר זה דבר בזוי אפילו דוחה. וכן, יש אנשים שצורכים אנשים אחרים. סוג של פסיכופאטים. שלא רואים באדם שלפניהם דבר מלבד הדבר הטוב שהם יכולים לקחת ממנו באמצעות פירוק שלו למרכיביו.

אבל אפשר לעשות לאחר אובייקטיפיקציה באמצעות השימוש בו. שימוש באחר שונה מצריכה של האחר. השימוש באחר אינו גורר אחריו פירוק שלו. אנחנו משאירים אותו בשלמותו, אך מוצאים לו שימוש חדש. אנחנו מקבלים משהו מן האחר, אך נותנים לו משמעות. השפתיים, החור של התחת, כפות הרגליים, הבטן, הישבן. אנחנו מוצאים לכל איבר שימוש חדש. השימוש באחר לא רק שאינו מכלה אותו, הוא מעצים אותו משום שהוא מוצא בו משמעויות (ושימושים) חדשים.

גם שימוש באחר עלול להיות בעייתי מבחינה רגשית. כשמשתמשים בנו, אנחנו חשים "מנוצלים". אנחנו חשים שלא לוקחים ברצינות את הרצונות שלנו. אנחנו מרגישים שמגיע לנו יותר מאשר לחיות כמו כלב.ה.

אבל זה בדיוק למה אנחנו צריכים את יחסי השימוש. ללכת מעבר ל"רגשות" הללו.

אם שאלתם איפה הייתי בזמן האחרון, אז כנראה שזה היה בפייסבוק

איכשהו זה לא הולך ביחד