מה שקורה עכשיו זה שהנרטיבים שלנו הולכים ונפרדים. את בונה לך את הנרטיב שלך, ואני בונה לי את הנרטיב שלי. וזה אומר שהתחלנו את הפרידה. מעכשיו, אנחנו פועלים בהתאם למנגנון שאין לנו שליטה עליו. כל דבר שאגיד, יקפיץ אותך ויגביר את כעסך, ולהפך.
המנגנון הזה, כשהוא ניכנס לפעולה, אי אפשר להפסיק אותו. הוא משתלט. הוא נועד לשרת את הפרידה. המטרה שלו זה לגרום לכעס להשתלט על העצב, למחוק את הזכרונות, את החיבה, את האהבה, את התשוקה, את הצורך ואת הגעגועים. כשהוא מסיים לעשות את מה שהוא יודע לעשות, אנחנו נשאל את עצמנו מה עשינו יחד כל כך הרבה זמן. את תאמיני שהעמדתי פנים לכל אורך הדרך ורק עכשיו נחשף פרצופי האמיתי. ואני אגיד לעצמי, איך זו עשתה עלי מניפולציות.
אז בואי נהייה יותר חכמים, כמו שהיינו עד עכשיו. נעצור כאן. ניתן אחד לשני את החירות לספר לעצמו את מה שהוא צריך לספר לעצמו, וניתן לו גם את הכבוד לעשות זאת בלי הכעס שנלווה לזה. נחייה עם חוסר הוודאות הזו שאנחנו לא מבינים באמת מה קרה פה, וננסה להאמין שמה שקרה הוא מה שהיה צריך לקרות. שאיש מאתנו לא אדם רע, אלא שפשוט נתנו אחד לשני את מה שהיינו אמורים לתת, והקשר הגיע לקיצו הטבעי.
תמיד אמרנו שאנחנו שני כוכבי שביט שנפגשו במקרה. כנראה שזה הרגע לתת אחד לשני להמשיך בדרכו.
אני אצטער אחרי שאלחץ סנד, אבל בתוך תוכי אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות.
