הצחוק של ניטשה

זכרון ילדות:

יום שישי אחר הצהריים. אימי ואני יושבים בסלון, כמידי יום שישי, צופים בסדר הזר שהיה מוקרן כל שבוע.

בדרך כלל סרט בערבית, ולפעמים סרט בצרפתית או אפילו איטלקית.

אותו שבוע הקרינו את "הגבר שאהב נשים", סרט של פרנסואה טריפו מ-1977.

באתר הסינמטק הסרט מתואר כך:

הסרט נפתח בהלווית הגיבור, אליה מגיעות רק נשים, וחוזר אחורה, כדי לספר את סיפורו של אדם שכל עניינו בחיים הוא לזכות באהבת נשים. כמו לא מעט מסרטיו של טריפו, גם כאן אין לו עניין באיזו עלילה לינארית והסיפור דומה החיזור שיש בה מסתורין ומתח, ולכן כל מפגש עם אישה הוא גם פוטנציאל להרפתקאת חיזור שכזו. הדמויות הנשיות הן תמיד אוסף של מאפיינים לא פתורים, שהגיבור מנסה להתגבר עליהם, להקסים אותם אך נתקל לא פעם דווקא בדחיה והתנגדות. בכל מקרה, טריפו אוהב את גיבורו ואת חולשותיו האובססיביות ומאפשר לנו להתבונן עליו במידה של מרחק ואירוניה.

באתר אחר, הסרט מתואר כך: 

לברנרד מורן (דנר), מהנדס אווירונאוטיקה בן 40, יש רק תשוקה אחת - נשים, נשים ועוד נשים, כל הנשים בעולם. הוא מתרחק מחברתם של גברים ומוצא עניין רק במין השני, הוא אוהב את כולן. "ג'ינג'יות על ריח עורן, בלונדיניותך על שטחיותן, נשים צעירות על כך שהן בטוחות שהעולם שייך להן, נשים מבוגרות על ניסיונן, אלמנות על כך שהן פנויות, נשואות על כך שהן לא...". הוא אוהב את כולן. כשברנרד מגיע לפריז הוא נדהם מהכמות והמבחר , כל כך הרבה נשים נגישות ועם זאת, בלתי מושגות. איך יוכל ברנרד לבחור?האם הוא בכלל צריך לשים לעצמו גבול? ברנרד אינו ג'יגולו או רודף שמלות, לא תוכלו למצוא אותו בברים האופנתיים או במקומות הבילוי. ברנרד הוא צייד בודד שהתשוקה מניעה אותו והאהבה מזינה אותו. טריפו מצדיע בסרט זה לאהבתו הגדולה של ברנרד, ומצליח לגלות לנו משהו על המבט הגברי, על המצאת האישה ועל הדרך לספר סיפור.

אני זוכר, או לפחות כך נדמה לי, שהסרט השאיר עלי רושם אדיר.

הוא עיצב את האהבה שלי לתרבות הצרפתית ול"אירופאיות" לפני שהבנתי מה היה חסר לי במונותיאזם-הציוני והגבריות הפשוטה והחד-מימדית שהוא ייצר. וגם את הנשיות הפשוטה והחד-מימדית שהוא ייצר.

הנשים, היחסים עם הנשים המיוחדות שפגשתי במהלך החיים, היו ערוץ שדרכו פגשתי את ההוויה ודרכן נגעתי בחיים.

בחלקן, לצערי, פגעתי מתוך חוסר הבנה של הנשיות, ושל הצורך שלי בהן והתלות שלי בנשיות.

באופן פרדוקסלי, רק לאחר שהתחלתי להגדיר את הזהות הגברית כגבריות של "אדון", הצלחתי להגיע למקום שבו אני נותן לנשים בחיי את המקום המגיע להן. הצלחתי להגיע למקום שבו אני גם מגונן עליהן ומבין את התפקיד שלהן בחיים שלי.

אז כן. במידה מסויימת, אני הוא הגבר האוהב נשים. ולפעמים גם הן אוהבות אותו.

אני צריך לחזור שוב לסרט הזה.