הצחוק של ניטשה

אמון, הוא אחד המרכיבים הכי חשובים לי ביחסים.

זכור לי סיפור: 
אני בן עשרים וקצת. לא יודע מהחיים שלי. בטח לא על בדס"מ.
נוסע לדאהב. לבד. מכיר שם בחורה חמודה. באמת. מדברים. 
ניגנתי אז בגיטרה. מציע לה ללכת איתי לחושה לנגן ולזמזם משהו. 
היא חוששת. 
בדיעבד, יש לה את כל הסיבות לחשוש: היא הרי מכירה אותו שעתיים וחצי.
בשפה המקובלת, ללכת לחושה זה כמו "בא לך לעלות אלי לקפה?". כלומר, "בא לך לעשות סקס?". 
אולם בעולם המושגים שלי אז - כמו היום - קפה זה קפה.
אם אני מעוניין במשהו אחר, אני אומר.
אז כשהיא הביעה חשש איבדתי עניין וניתקתי מגע.


מאז ניסחתי לעצמי את החשיבות שאני מייחס לאמון. 

יש אנשים שסבורים שאמון זה "משהו שנבנה עם הזמן".
התפיסה שלי היא, שאם אין אמון ברגע-אפס, הוא כבר לא יהיה שם.
כי אמון יכול רק לההרס עם הזמן ועל סמך הנסיון.
אבל אף התנסות לא יכולה לבנות אמון אם הוא לא קיים שם כבר. 
ההתנסות יכולה לבסס את האימון, אבל לא לייצר אותו.
נכון, זהו ניסח קיצוני ולכן אולי לא מדוייק. אבל הוא מעביר את הנקודה:
אמון מבוסס על הכרעה פנימית של האדם.
הוא מבוסס על נכונות לקחת סיכון שיפגעו באמון שלנו.
אמון לא יכול להיות מבוסס על ההסטוריה שלנו עם אדם,
משום שאם אין אמון, כל פעולה "בונת אמון" מצד האחר, תתפרש על-ידינו כמניפולציה שנועדה לקנות את האמון שלנו.

אז, כן, אני מייחס משקל מאוד גדול לאמון ביחסים אנושים, ואני נזהר מאנשים חשדנים יתר על המידה.

אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על הרעיון של "חוסר אמון קונסטרוקטיבי".

נחזור קצת אחורה:
כשאנחנו נותנים אמון מלא, אנחנו מוותרים לחלוטין על שיקול הדעת שלנו.
אנחנו שמים את עצמנו ביד של האחר: "קח, תעשה בי מה שאתה רוצה. אין לי גבולות".
המצב של אמון מלא, של התמסרות מוחלטת מן הצד האחד, ואחריות מוחלטת מן הצד השני, הוא מצב מדהים.
אני חושב שכל אדם שרוצה אהבה רואה במצב הזה האוטופיה של היחסים.
מי שהתנסה ביחסים כאלה, יתקשה להתפשר על משהו פחות מזה.
יחסים ללא גבולות.

אבל אלו יחסים נורא מסוכנים (תיכף אחזור לזה).

אבל יש גם אלטרנטיבה של חוסר אמון קונסרוקטיבי.
חוסר אמון קונסרוקטיבי ניתן לתיאור כחוסר אמון מתואם ומדובר וחשוף.
זה דומה לתהליך של בניית אמון בין שתי מעצמות גרעיניות:
המעצמות חושפות זו בפני זו את האמצעים שנועדו להשמיד את השנייה, ואשר הם תנאי להגנה העצמית של שתיהן זו מזו. 
חוסר אמון קונסרוקטיבי מוביל ליחסים בשתי רמות: ברמה אחת אנחנו "אוייבים". ברמה שנייה אנחנו "אוהבים".

הפילוסוף ז'אן פול סארטר הזכיר לנו כי "האחר הוא גהנום" ("L'enfer, c’est les autres"). 
אין סיטואציה המדגימה את האמירה הזו יותר מיחסים אינטימיים. כלומר, 
יחסים שיש בהם גם גוף, גם נפש, וגם שכל, ושמייצרים את הפוטנציאל למיזוג וסימביוזה מלאים.

הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן הצביע על כך כי "אין יחסים מיניים" (il n’y a pas de rapport sexuel).
יחסיים אינטימיים הם בלתי אפשריים.
זה בגלל שהאדם שאנחנו רוצים ממנו הכל, הוא גם "האוייב" שלנו.
(והאמת הזו מקבלת את הביסוס שלה בדרך כלל כאשר היחסים מסתיימים).

האהבה הרומנטית (הונילית) נועדה להסתיר מאיתנו את העובדה הקשה הזו: שיחסים מיניים אינם אפשריים. 
היא מסתירה את העובדה שאנחנו הולכים לישון עם האוייב שלנו.
השפה של האהבה הרומנטית אינה מאפשרת לנו להביע את האינטואיציה הזו, שרוב האנשים מרגישים בבטן.
השפה של האהבה הבדס"מית משתמשת בריטואלים ופרקטיקות טכניות, פיזיות ופיזיולוגיות כדי לאפשר לנו לבטא את האמביוולנטיות של האהבה. לבטא את האמת, שביחסים עם אנשים אהובים, אנחנו משחקים משחק כפול אבל אותנטי.
כל צד "מעמיד פנים", אבל עושה זאת בשקיפות.


היחסים המוצלחים הם כאלה שבהם אף אחד מהפרטנרים אינו עוצר ומצביע על המשחק הכפול של הצד השני.
אהבה זה מצב שבו אנחנו מאפשרים את המשכו של מעשה הרמייה ההדדי. 
אנחנו צריכים להיות מספיק חזקים כדי לשאת את הידיעה הזו, שהצד השני מרמה אותנו ולהמשיך במשחק כי אנחנו רוצים להיות קרובים אליו.
בכך, אנחנו גם מאפשרים לו להגן על עצמו מפנינו. כי אנחנו גם יודעים שאנחנו מחזיקים בכיס שלנו משהו שיכול לפגוע באדם שאיתנו. 


במובן זה יחסים של אמון מוחלט הם מסוכנים, והדרישה ל"אמון מוחלט" בשם האהבה היא מאפיין של התעללות
(היא מאפיין של התעללות, אבל הדרישה עצמה אינה בהכרח התעללות).
אבל נשאיר את זה ליום אחר.


* פוסט זה נכתב בהשראת J.