מי שקורא אותי כבר יודע שיש לי קטע עם אובייקטיפיקציה.
נורא מעצבנת אותי המיניות הוינילית שאוסרת עלינו לעשות אובייקטיפיקציה אחד של השני, ומאלצת אותנו לנהל מערכות יחסים של סובייקט-סובייקט. כי המיניות הוינילית מניחה שהאדם נמצא ב"סובייקט" - כלומר, במחשבה, בתבונה וכיו"ב. אז כאילו אם המיניות אינה מתנהלת דרך הסובייקט היא מוחקת את האדם ומרדדת אותו לכדי "אובייקט".
ואני תמיד טוען שהסובייקט הוא בית הכלא. שם הצפוי. שם הרציונליזציות. המיניות חייבת את האובייקטיפיקציה ההדדית. אנחנו רוצים שיעשו לנו אובייקטיפיקציה ואנחנו רוצים לעשות לאחר.ת אובייקטיפיקציה.
אבל לאחרונה חשבתי שאולי באמת עלולה להיות בעיה באובייקטיפיקציה. כשאנחנו הופכים את האחר לאובייקט, אנחנו מתעלמים מהצרכים שלו, מהכאב שלו. אם מדובר באובייקט, אז לא אמור להיות אכפת לנו מה קורה איתו.
אבל אפשר לדבר על שני סוגים של יחס לאובייקט: צריכה ושימוש.
כאשר אנחנו צורכים משהו אנחנו מכלים אותו. לצרוך=consume. אנחנו אוכלים אותו, לוקחים את כל הטוב שבו, מפרישים את הפסולת וממשיכים הלאה. שוכחים ממנו. לצרוך אדם אדם אחר זה דבר בזוי אפילו דוחה. וכן, יש אנשים שצורכים אנשים אחרים. סוג של פסיכופאטים. שלא רואים באדם שלפניהם דבר מלבד הדבר הטוב שהם יכולים לקחת ממנו באמצעות פירוק שלו למרכיביו.
אבל אפשר לעשות לאחר אובייקטיפיקציה באמצעות השימוש בו. שימוש באחר שונה מצריכה של האחר. השימוש באחר אינו גורר אחריו פירוק שלו. אנחנו משאירים אותו בשלמותו, אך מוצאים לו שימוש חדש. אנחנו מקבלים משהו מן האחר, אך נותנים לו משמעות. השפתיים, החור של התחת, כפות הרגליים, הבטן, הישבן. אנחנו מוצאים לכל איבר שימוש חדש. השימוש באחר לא רק שאינו מכלה אותו, הוא מעצים אותו משום שהוא מוצא בו משמעויות (ושימושים) חדשים.
גם שימוש באחר עלול להיות בעייתי מבחינה רגשית. כשמשתמשים בנו, אנחנו חשים "מנוצלים". אנחנו חשים שלא לוקחים ברצינות את הרצונות שלנו. אנחנו מרגישים שמגיע לנו יותר מאשר לחיות כמו כלב.ה.
אבל זה בדיוק למה אנחנו צריכים את יחסי השימוש. ללכת מעבר ל"רגשות" הללו.
