כתבתי מוקדם יותר היום על החשיבות של אמפתיה בין שולטים בפרט, והחשיבות של הפגנת חולשה בכלל, בלי קשר למה שכתוב לך בסוגריים ליד הכינוי שלך בכלוב. ולמרות שאני לא מהאנשים שנוטים להצהיר על כלל הצרות שלהם בריש גלי או בכלל, אני כן מרגיש כבר זמן רב צורך לפרוק ולשתף, עבור עצמי בעיקר, קשיים מסוימים שמתרחשים בחיים שלי כרגע.
זה לא פשוט להתגרש. זה במיוחד לא פשוט כשיש ילדים קטנים ברקע. מבחינת העומס הרגשי והמנטלי, בקלות אני אודה שעוד לא עברתי תקופה קשה כמו זו. ועברתי לא מעט בחיים שלי.
הכל צף פתאום בבת אחת. זה אובדן, להתגרש. וככל אובדן הוא מצריך תקופת אבל. אלא שבין העבודה להורות לתהליכים הפורמליים של הגירושים לחיפושי הדירה ולכל השאר, לא נשאר לי זמן להתאבל. לא נשאר לי זמן לתת משהו בחזרה לעצמי, דווקא בנקודה בחיים שבה אני כל כך צריך לתת משהו לעצמי. אפילו אם זה רק חיבוק.
אני לא בנאדם שסובל מחרדות. מעולם לא סבלתי. והנה לפני מספר שבועות היה לי התקף חרדה. וואט דה פאק? האם אני כבר לא יכול לסמוך על עצמי? האם נשברתי? האם אני לא האדם שאני חושב שגיבשתי לאורך שנות בגרותי?
זה סדק אצלי משהו מאוד בסיסי ביני ובין עצמי. התחושה שאני חזק, שאני יכול להתמודד עם כל מה שיבוא.
אז הבנתי את גודל הנטל שאני מחזיק בפנים וכמה אני צריך ערוץ פתוח שיאפשר לי לדבר אותו. אז הנה, אני כותב אותו.
אני אוהב את הבנות שלי אהבת חיים. ואני אוהב את גרושתי. כחבר, תמיד אהיה שם בשבילה וארצה בטובתה. אני מתבונן קדימה ומנסה להזכיר לעצמי שאני אדם אופטימי. שזה לטובה. שהכל יהיה בסדר. ובעיקר שאני כן האדם שאני יודע שאני. על יתרונותיו וחסרונותיו כאחד.
אבל ביחד עם כל זה אני מרגיש גוש ענק בגרון שלי כשאני חושב על העתיד לבוא. בא לי לבכות. לצרוח. כואב לי כאילו חוויתי מוות, כאילו חלק ממני מת, וגרוע מכך, כאילו אני הורג משהו אצל הבנות שלי. אז אני מקווה, אבל גם נורא, נורא מפחד.
תודה לך שקראת אותי.
