מול המראה

אנשים אחדים שמופיעים בחיים שלך הם מפתחות. הם מפתחות קטנים שיכולים לפתוח מגירות קטנות בנפש שלך. ובתוך המגירות הללו נמצאות תרופות לפצעים הכי קשים ומדממים שיש לך. כן, אני אומר פה שני דברים.

הדבר הראשון שאני אומר הוא שלך, כמו לכל אדם, יש את היכולת לרפא את עצמך. היכולת הזו היא אינהרנטית לך וטבועה בך מיום שהגעת לעולם הזה. קיומה של היכולת הזו שלך ברור לך כשם שהקיום של השמש והכוכבים בשמי הלילה ברור לך גם. 

והדבר השני שאני אומר הוא שכדי לשחרר את אותה יכולת, את אותו פוטנציאל ריפוי שטמון בך, את זקוקה לאנשים. 

וזוהי אולי האירוניה, או שזהו צחוק הגורל, שאנשים הם אלה שמלכתחילה פוצעים אותך, אבל הם גם אלה המחזיקים במפתחות הפותחים את המגירות שמכילות את התרופות הנדרשות לך כדי לרפא את עצמך. 

ולכן איפוא אמליץ לך בזו הלשון. כל עוד את בחיים, אל תתני לפחד מלהיפצע להניע אותך. הוא רק מעכב אותך. במקומו, במפגש עם האדם המיוחד הניצב לפנייך, תני מקום לרצון שלך להירפא, וראי איך הופך הוא העומד מולך - למפתח בו את חושקת, ושאותו נפשך כל כך צריכה. 

בואי אלי מלמטה, בואי סקרנית,
תשאלי שאלות, בואי חקרנית,
בואי בלי אגו, בלי מניירות, בלי משחקים,
בואי כאילו הביאו אותך אלי נהרות החיים,
בלי שוביניזם,
בלי פמיניזם,
בואי כפי שאת - שימי את עצמך מולי,
ברגע הזה שהוא קסום ובתולי.

בואי אלי ככה ונתחיל מהסוף,
נצלול למים העמוקים לפני שנצא אל החוף,
הראי לי את כל הכאבים, הראי את הפצעים,
אל תשאירי בארון שלך שלדים,
הוציאי אותם החוצה, גם הם אורחים כאן,
נלביש אותם בטוקסידו ונושיב אותם לשולחן.

בואי אלי פשוטה מבלי לנסות להרשים,
בלי בגדי מעצבים, בלי מסקרה, בלי תחתונים.
בלי איפור או ציפורניים שעשית אצל שוש,
בלי כל מה שהשנים שחלפו הכריחו אותך ללבוש.

בואי אלי, אני מפציר בך, דפקי על דלת ביתי,
בואי כאילו מאז ומעולם היית איתי,
טרם את דופקת נשמי עמוק והחסירי פעימה,
והביני היטב את זו ההבנה,
אם אפתח את הדלת - עלייך להיכנס,
אז בואי רק אם את הבית והאמת ליבך מחפש.

נשמי עמוק וחלצי נעלייך,
הניחי כעת בפינה את חפצייך,
היכנסי, היכנסי, אורחת של כבוד,
באת אלי נכון - וכעת נוכל לרקוד.

החלק הראשון של הפוסט הזה עלול להישמע קצת כמו שיעור היסטוריה משעמם למדי, אז קחי נשימה עמוקה רגע וסגלי לעצמך סבלנות - אני מבטיח שבסוף היא תשתלם :)

דיקטטורה נאורה (Benevolent Dictatorship) היא שיטת ממשל שבה שליט ריכוזי מחזיק בכוח כמעט מוחלט, אך הוא פועל למען טובת הציבור ולא למען רווח אישי או דיכוי העם. בניגוד לדיקטטורות מסורתיות, המאופיינות לרוב בשחיתות ודיכוי פוליטי, דיקטטור נאור נתפס כשליט צודק ויעיל, שמטרתו העיקרית היא קידום הכלכלה, היציבות והרווחה של אזרחיו.

דיקטטורה נאורה הוכיחה את עצמה כיעילה במצבי משבר או מעבר, בהם נדרש שלטון חזק לייצוב המדינה וקידומה. 

עבור מי שמתעניין לקרוא על מקרים אמיתיים שבהם דיקטטורה כזו הוכיחה עצמה כמוצלחת, מוזמנים לחפש על לי קואן יו (סינגפור), מוסטפא כמאל אטטורק (טורקיה), וטיטו, מנהיג יוגוסלביה, שהוא יותר ידוע מהאחרים.

כהערת צד, אשאל שאלה: בעוד שדיקטטור מסורתי הוא ללא ספק אדם אגואיסט שמונע ממניעים מוחלטים של רווח אישי, האם ניתן לומר על הדיקטטור הנאור שהוא אלטרואיסט?

לדעתי, לא לגמרי. הלוא גם לדיקטטור הנאור יש צורך אישי ופנימי שהוא מספק, ואפשר שהצורך הזה לא מאוד שונה מזה של מקבילו המושחת. הצורך להוביל, להנהיג, לעמוד בראש, להיות מקבל ההחלטה הבלעדי. אלא שבשונה מהדיקטטור המסורתי, התוצרים של סיפוק צרכיו של הדיקטטור הנאור, הפירות שלהם - הם האלטרואיסטים. 

ואכן, טיבו ומידת הטוהר של אדם, נמדדים על פי טוהר כוונות ליבו האמיתיות.

טוב, עד כאן שיעור ההיסטוריה.

עכשיו משלמדנו על הדיקטטורה הנאורה, ניקח את עקרונותיה ואמות מידותיו של הדיקטטור הנאור, ונכיל אותם על מערכת יחסים של שליטה. מערכת יחסים שבה השולט הוא הדיקטטור הנאור: יש לו שליטה כמעט מוחלטת על הנשלטת, ה"אזרחית" שלו, והכוח שלו עליה הוא אבסולוטי. אלא שבכוח שיש לו הוא משתמש אך ורק לטובתה. כדי לפתח אותה, לתת לה את הדשן לו היא זקוקה כדי לפרוח, להפרות אותה, ללוות אותה בגדילה שלה, ולעולם לא כדי לייצר אצלה דיכוי. זוהי מערכת יחסים בריאה, וכך צריכה להיראות כל מערכת יחסים של שליטה.

יתרה מכך. אם נתבונן בזה רגע נבין דבר חשוב. אפשר ששולטים ושולטות רבות ירצו לצלוב אותי על מה שאני אומר, אבל זה לא משנה לי.

שולט אמיתי, נכון, טהור מידות וכזה שצרכיו נמצאים במקום הנכון, הוא שולט שמטרת העל שלו היא בסופו של דבר לשרת את הנשלטת שלו, ולא את עצמו. ממש כשם שהדיקטטור הנאור משתמש בכוחו כדי לשרת את העם שלו.

ולכן, נשלטים ונשלטות יקרות, קחו זאת כאבן בוחן מרכזית עבורכן ושאלו את עצמכן בכניסה לקשר חדש. את מי בא הצד השני לשרת, את עצמו? או שמא גם אותי, לפחות באותה המידה? ותדעו כך בקלות אם נכנסתן לקשר מועיל, או קשר רעיל. 

תשעים אחוז מהבעיות של א.נשים במרחב הזה וגם מחוצה לו, היו נפתרות אם היו משכילים לפעול על פי המשפט הפשוט אך רב המשמעות הבא:

You do you

תפסיק לקחת בחשבון את דעותיהם של הסובבים אותך שאתה מכיר ואינך מכיר. תפסיק עם המניירות, העמדות הפנים וההצגות שאתה מציג לעולם ולעצמך, גם ככה אף אחד לא קונה.

תתחיל להיות אתה. החיים שלך ישתפרו פלאים. 

רגש. הדבר שהכי מחרמן אותי. אולי הדבר היחיד שמחרמן אותי, בעצם. זה רגש. וככל שיופיע מולי בצורה גולמית יותר, כך בהתאמה גם תגבר רמת העוררות שלי.

הווה אומר, להיות איתי משמעו להגיע אל הקצוות של הרגש שלך. אבל על אילו רגשות מדובר? רגשות של אהבה, השפלה, ופחד. נתבונן בשלושה הללו כשלוש נקודות במרחב ונצייר קו ביניהן:

אהבה----השפלה----פחד

אהבה
אני רוצה שתתאהבי בי עד הסוף. אני רוצה שתשימי את הלב שלך בידיים שלי ותעצמי עיניים. אני רוצה שתרצי רק אותי, שתדעי רק אותי.

השפלה
אני רוצה שתפקחי את עינייך מחדש כשאת מתבוננת אלי מלמטה, את יורדת למטה, ועוד יותר למטה, את רחוקה, את שפלה, את נופלת אל תהום ובתחתית שלה את מוצאת אותי, כשאת פוגשת את רשת הביטחון שלי.

פחד
אבל המבט בעיניים שלי כשאת מתבוננת בהן כעת הוא מבט של טירוף, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות: לטרוף אותך. לנשוך אותך עד אשר הטעם המתכתי של הדם הניקז ממך ימלא את הפה שלי ויעודד אותי להמשיך ביתר שאת, לבעול אותך בכל פתח ונקב אפשרי בשעה שכל נקבוביותייך פתוחות ורוטטות מפחד.

אהבה
להרפות את הלסת שלי ולחבק אותך חזק כשאני עוד בתוכך, שם אנחנו נקודה בזמן, אנחנו סינגולריות, אנחנו לרגע קט - שווים.

אהבה -> השפלה -> פחד -> אהבה

המשולש תפח והתנפח, צלעותיו הפכו קעורות והוא הפך למעגל. אהבה, שמובילה להשפלה, שמובילה לפחד, שמוביל בחזרה לאהבה. 

כדאי לקרוא קודם את הפרקים הקודמים:

פרק ראשון: תותים

פרק שני: רגעים של ציפייה

פרק שלישי: זה כמו לרקוד עם שד

קודם אשתף את הארועים שהתרחשו לאחר שהבאתי אותה לאורגזמה כל כך יפה וחזקה, מוטב שאתן מעט רקע עלי כדי להכניס את הקורא.ת אותי לקונטקסט הנכון, שיבהיר את עומק הבור אליו הכנסתי את עצמי תוך כדי התלקחות סוף הדייט הראשון שלנו לכדי סשן של ממש.

מין אוראלי, עבורי, הוא אקט יוצא דופן שמתחבר באופן ישיר עם מספר צרכים בדסמיי"ם המגורענים ביסודות של האישיות שלי, עליהם לא אפרט כעת. כתבתי על כך בעבר פה בבלוג ובחנתי את הנושא לעומק במהלך תקופת החקר העצמי שלי.

מין אוראלי יכול להיות גם ארוע ונילי לחלוטין עבורי. אלא שאם זו שאיתי פורטת על היצרים שלי באופן שמשמיע מוזיקה הרמונית, הארוע מיד מתהפך ונצבע אצלי בראש בצבעים יפים של אדום ושחור. וזה מביא אותי למקומות שבהם קשה הרבה יותר להשתלט על השד אותו הזכרתי בפרק הקודם.

ואם לא די בכך, המפגש עם האישה המופלאה הזו מתרחש בעיצומו של תהליך התנזרות שלי, במסגרתו לא הבאתי את עצמי לאורגזמה במשך מספר חודשים. קל להסיק אם כך, שכל גירוי הקל שבקלים עשוי לערער אותי; למרות השליטה העצמית שאני כבר שנים מטפח בקפדנות,
אני איני רובוט אלא רק בנאדם. ומיותר לציין בשלב זה, שהגירוי שהיא מחוללת בי גדול בסדרי גודל  מרק "גירוי הקל שבקלים".

---

"אני הולכת להטריף אותך עכשיו, אתה שומע?" היא אומרת לי את זה כאילו קבעה לי עובדה, יד אחת שלה מונחת על החזה שלי והשניה אוחזת באיברי בחוזקה בשעה שהיא יורדת למטה ומתמקמת עם הראש שלה בין הרגליים שלי. היא מצמידה את לחייה אל הבליטה שמאיימת לפרוץ החוצה בכוחות עצמה. "פאק", היא מוסיפה, "מה אתה מחביא שם?"

נדמה שהיא נהנית מרגעי השליטה שלה בסיטואציה, ואני מאפשר לה את הדינמיקה הזו. אני חוקר אותה כעת, והמחקר שלי לא יכול להיות שלם מבלי שאני מאפשר לה לתת ביטוי לכל צד באישיות שלה, לכל צורך. ובהתאמה לכך רצוני הוא להפוך כל אבן בה מבלי שתרגיש את החובה להסתיר דבר ממני. בנוסף לכך, הביטחון שלה בעצמה ובמיניות שלה מעורר אותי, שלא לומר מטריף - אין דבר מדליק יותר מאישה המחוברת למיניות ולזהות שלה, ויודעת בדיוק מה היא רוצה וצריכה. וזה בכלל לא קשור לצד השוט המועדף עליה.

היא משחררת את חגורת העור שלי ופותחת את הכפתור של הג'ינס, בזמן שכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא איך אני תופס אותה משיערה השחור והארוך הגולש על רגליי, מוציא את החיה שבי ומשתמש בה בפראות כחפץ שהיא, כזונה הנועדה למלא את צרכיי. חונק אותה על הזקפה שלי, מרוקן אותה מעצמה באבחה חדה ומנצל את המקום שהתפנה כדי למלא אותה בי עד אפס מקום בגוף, בראש ובנפש שלה. מתבונן בה דומעת, פעורה ומתחננת אלי במבטה, לא שאפסיק, אלא שאגמור.

אני מרגיש כעת שאני ניצב במלחמה לא מול עצמי, אלא מול איתני הטבע שיצר אותי. הביולוגיה שלי היא זו שדוחפת אותי למגע. החשיבה ויכולת הסקת המסקנות שלי מתפוררות לאבק, והמניעים שלי פושטים מעצמם את שכבותיהם והופכים מזוהים עם אלו של חיה שהיא טורף. מדוע אני מעמיד את עצמי במבחנים כאלה? היש דבר מה שאני יכול ללמוד מכל זה? מחכה לי איזה פרס נכסף בסוף הדרך המזוכיסטית הזו בה אני מוליך את עצמי?

אני לא יודע את התשובות לכל השאלות הללו. הדבר היחיד שאני יודע כרגע, שעוד נשאר אנושי בי לנוכח מה שהיא מפעילה בי, הוא המילה הזאת. חבל ההצלה האחרון בהחלט שנשלח אלי מן המעמקים: להתנגד. להתנגד. להתנגד.

אני תופס אותה ביד אחת שלי בעדינות בשיערה, ואת היד השניה שלי מניח ברכות על פניה. ובמשפט אחד רגוע ומחויך שמשאיר אותה מבולבלת ומופתעת, אני מחזיר לידי את השליטה: "ומה בדיוק נראה לך שאת עושה?"

המשך יבוא...

כדאי לקרוא קודם את הפרקים הקודמים.

פרק ראשון: תותים
פרק שני: רגעים של ציפייה

אני נצמד אל המשענת של הספה כדי לעשות לה מקום לשבת בין הרגליים שלי. "אין צורך שתמשיכי לשבת על השטיח, בואי תעלי לפה", אני מזמין אותה להתיישב באותו טון עקבי, רגוע, ונינוח, כביכול ביקשתי ממנה דבר פשוט ויומיומי.

היא עולה על הספה ומתיישבת בין רגליי, עם הגב אלי, ואני תופס אותה בחיבוק מאחוריה בידי ומצמיד אותה לקרבי. אנחנו צמודים עכשיו באופן כזה שלא רק ששתי הידיים שלי פנויות לגעת בה בכל אזור בגוף שלה שאחפוץ, אלא גם הפה שלי צמוד לאוזן שלה ואני יכול ללחוש לה לחישות או להמשיך להשתכר מהריח שלה ומהפרומונים שעולים ממנה ומנסים להוציא אותי משליטה כלל ועיקר.

יד אחת שלי מוצאת את מקומה על הירך שלה ובו ברגע שאני מתמקם עליה, היא מסיטה מעט את הירך ומפשקת אותה. היא מסמנת לי באופן בלתי מילולי שהגוף שלה פתוח עבורי ומזמין אותי להמשיך לחקור אותה ולגעת בה.

היד השניה שלי מחבקת ומערסלת את פלג גופה העליון דרך החזה שלה ועד לאזור הצוואר. עם היווצרות המגע הזה היא גונחת קלות ומיד ממלאת את הריאות שלה באוויר. הראש שלה נשמט אחורה אלי והיא שעונה עלי כעת לחלוטין. עיניה עצומות והיא מתמסרת למגע שלי, כאשר הגוף שלה מעביר לי מסר חד-משמעי של אמון: אני פה בשבילך; עשה בי כרצונך. 

הגוף שלי מיד מגיב אליה ואני מרגיש את זרימת הדם המוגברת לאזור החלציים שלי. לא עוברות שניות רבות עד שאני חש את עצמי באירקציה מלאה מבעד לג'ינס. אני מצמיד אותה אלי עוד יותר על מנת שתרגיש בהשפעה שיש לה עלי ועל הגוף שלי. אני רוצה שהיא תדע מה היא עושה לי. חיוך ממלא את פניה ופיה נפתח כשהיא מרגישה את האיבר הזקור שלי מבעד לשכבות של בד כנגד גבה, והאגן שלה מתחיל לנוע בתנועות סיבוביות באופן שנדמה כמעט לא-רצוני.

"שלושה שבועות אנחנו יחד", אני לוחש לה "שמרגישים לי כמו שלוש שנים. אני רואה אותך", אני מוסיף "ועכשיו את תראי לי אותך במקום הכי אינטימי שלך, טוב?" אני שואל, אבל השאלה הזו היא כמובן רטורית ואינה נועדה לקבל את האישור שלה, הלוא כבר קיבלתי אותו, כשם שהיא נועדה פשוט לזרוע בה את העתיד להתרחש.

"כן...", היא לוחשת, "כן, אני אראה לך כל מה שתרצה לראות". מילותיה כמוזיקה לאוזניי ומוסיפות להציף בי את הקונפליקט האדיר שאני נמצא בו. הן מחייבות אותי להגביר את רמת העצימות של המלחמה שלי ביצרים שלי. על המאבק הפנימי המתחולל בי כעת, היא כמובן לא יודעת דבר וחצי דבר. היא מרוכזת כרגע אך ורק בעצמה ובסטייט הריחוף ששמתי אותה בו - וטוב שכך. כך בדיוק אני רוצה אותה, בחוויה אישית ואינטימית שלה עם עצמה, כאשר אני שם בפנים באותה החוויה, כאורח מיוחד במינו שלוקח חלק ומנווט אותה במקומות בהם היא הכי חשופה ופגיעה.

היד שעל הירך מתקדמת לאט אל בין רגליה ומסיטה את החצאית שלה. היא פוגשת תחתוני תחרה ספוגים ברטיבות ומתחילה לנוע עליהם בתנועות קבועות מעל הליבה שלה שנפיחותה ובשלותה מורגשות בבירור, ומעל הפתח שלה לסירוגין. היא בולעת רוק במהירות וקצב גניחותיה, כמו גם קצב תנועות האגן שלה, גובר.

זה כמעט מתבקש שאפרוץ עכשיו את כל המחסומים, אהפוך אותה עם הפנים אלי, אפתח את הג'ינס שלי ואחדור לתוכה באבחה חדה ומהירה, שתעתיק ממנה את נשימתה ותכניס אותה באחת לספייס נדיר ביופיו, בשעה שאנחנו מממשים את החיבור הרגשי והמנטלי שטיפחנו בשבועות האחרונים ומתרגמים אותו למישור הפיזי. לרגע עוברת בי מחשבה פן היא עלולה להתאכזב אילו לא אעשה כך עכשיו ומיד, ואף לקחת את זה על עצמה ולתהות אם זו אשמתה.

לא, אני אומר לעצמי. אסור לי לחשוב ככה. אסור לי להתפתות. אני לא עליתי אליה הביתה כדי לספק את הצורך החייתי שלי. ולמרות שהשד שלי עכשיו זועק בכאב ובכעס, מאיים לפרוץ את דלת הכלוב שלו ולרקוד עם האישה הנפלאה שאיתי את הריקוד שלו במקומי, אני לא אתן לו לעשות את זה ואני אעצור בעדו בכל מחיר. הדיבור הפנימי הזה מחזיר אותי להומיאוסטסיס ככל הניתן, ואני חוזר להתרכז בה וביד שלי המענגת אותה כבר מתחת לתחתוניה.

אני קשוב לנשימות שלה ולתנועות גופה. זו הפעם הראשונה שאני נוגע בה ככה ולכן הקשב שלי מתחדד אפילו יותר. על הנקודות בראש ובלב שלה הצלחתי ללחוץ בהצלחה יתרה, האם אצליח ללחוץ גם על נקודות גופה בהתאמה? נדמה שבמקרה הזה כן, כי עם גניחותיה והדופק המאיץ שלה אני גם מגביר את קצב ולחץ התנועות שלי על הליבה שלה, שכבר מזמן מבעבעת והגיעה לנקודת הרתיחה שלה. וברגע קוסמי אחד אני מכניס שתיים מאצבעות ידי השניה לפיה הפעור, מחזיק בה חזק מבלי שיש לה אפשרות להשתחרר, ודרך תנועות היד השניה שלי היא מקמרת את גבה ועוצרת לרגע את נשימתה, גלי צונאמי של רטט עז עוברים בכל גופה ומבשרים לה שהיא הגיעה לנקודת האל-חזור. היא מתכווצת כולה לרגע והופכת קפוצה כאגרוף, רק כדי להשתחרר מיד אחר כך באופן מוחלט וטוטאלי, ובזעקה בלתי נשלטת שלא תשאיר אף שכן ישן, היא גומרת בידיים שלי וחווה אורגזמה עוצמתית, אינטימית, ורטובה עד מאוד.

אני משחרר לאט לאט את עוצמת האחיזה שלי בה ונותן לה להתרפק עלי ולהחזיר את נשימותיה וקצב דפיקות ליבה. אני מסיט את פניה אלי בעודנו יושבים ככה, טורסו שלי כנגד גב שלה, ומנשק אותה נשיקה איטית ועמוקה. הלשונות שלנו מתערבבות זו בזו וידה מחזיקה את פני. אני מרגיש נחמה אדירה איתה, כאילו דרך הנשיקה שלה אמרה לי - תודה לך, תודה שהבאת אותי למקום הזה, תודה על מה שעשית, תודה שאתה מוביל אותי בשביל המיוחד שלך.

אלא שברגע הזה היא מרשה לעצמה גם חופש תנועה ומסתובבת אלי, מתחילה לנשק את צווארי ולגעת בי, יד אחת על פניי והשניה נעה מעלה ומטה מעל הבליטה העיקשת שמבעד למכנסיים. זה היצר שלה לספק אותי שמשתלט עליה עכשיו, ומגמת גופה בירידה מתוקף רצונה לבדו, מבקשת לחזור לאט לאט אל ברכיה, אל התנוחה שאיתה התחלנו את הביקור הזה בבית שלה. אני מבין באותו הרגע שהמלחמה הפנימית שלי רחוקה מלהסתיים, ואת מה שעתיד להתרחש כעת אני אצטרך לנהל ולנווט בעדינות, רגישות, זהירות ומודעות רבה.

המשך יבוא... 

כדאי לקרוא קודם את הפרק הראשון:

תותים

 
אני לוקח תות מהקערה ומתבונן בו ארוכות בזמן שהיא נושאת אלי מבט קפוא אך סקרן, מנסה להתרגל לסיטואציה הבלתי צפויה אליה נקלעה, וממתינה שאומר משהו.

"בחרת טוב את התותים, את יודעת?" אני שובר את השתיקה ואיתה את המבוכה שהיא מרגישה. "תראי כמה הוא אדום, נפוח, בשרני, מבריק, בשל ועסיסי. נראה כאילו ברגע שתתני בו ביס קטנטן, כל הנוזלים המתוקים שלו פשוט יתפוצצו לך בתוך הפה." בחירת המלים המודעת שלי לא מרתיעה אותה, והיא מלקקת קלות את שפתיה מבלי לומר דבר.
 
אני מקרב את התות לפיה, שנפתח אל מול המחווה שלי. אני מניח אותו על לשונה בעדינות ומנגב קלות את האצבעות שלי על שפתה התחתונה, הבשרנית והלחה, כשאני מוציא אותן. "לבריאות", אני מברך, לוקח תות אחד בעצמי ושנינו לועסים ובולעים יחד, כל אחד את שלו.
 
"אתה עושה ככה עם כל אחת שמזמינה אותך אליה אחרי דייט ראשון מוצלח?" היא מנסה לעקוץ, ומשפת גופה ניכר שהיא מרגישה יותר בנוח עם הסיטואציה הבתולית הזו, שקל לנחש שמעולם לא חוותה דבר דומה לה. "בואי נסתפק בזה שטוב שלא קנית אבטיח. כי היית יוצאת מהסיפור הזה הרבה יותר מלוכלכת, כמו הדייט הקודם שלי", אני מחזיר לה עקיצה בהקבלה. היא מצחקקת ומקבלת את תבוסתה בקרב שבחרה.
 
"אני מרגיש שאת עדיין רעבה, אבחר לך עוד אחד" אני ממשיך, מוציא תות עסיסי נוסף מהקערה ומגיש לה אותו בסמוך אליה. היא מתקרבת אליו ופותחת את פיה, אבל אני מרחיק אותו ממנה בשעה שאני רוכן כלפיה באיטיות. "לא ככה. הפעם אני מבקש שתקחי אותו ישירות ממני. תני לי להזין אותך", אני נוגס בקצהו העבה של התות בפי ומשאיר אותו שם עבורה.
 
היא מתרוממת אלי מעט כשידיה מונחות על ברכיי, ומכניסה את התות אל פיה כך שהשפתיים שלה נוגעות-לא-נוגעות בשפתיי. אני מביט בה ככה והיא בי. שניות עוברות עד שלבסוף היא עוצמת את עיניה ומנסה להתקרב כדי לנשק אותי, אבל בו ברגע אני נוגס בצד שלי של התות ומתחיל ללעוס אותו מבלי לאפשר לה להוציא לפועל את המהלך שלה.
 
"חמדנית שאת. נותנים לך אצבע ואת רוצה את כל היד, הא?" אני משתעשע בה. הלחיים שלה סמוקות והנשימה שלה הופכת מעט כבדה. אני יודע היטב את הרחשים המתחוללים בגוף שלה כעת. הבל פיה פוגש אותי והריח הנפלא של הנשימה שלה ושל עור גופה מוסיף לשכר אותי. כמה כוח יש לריח אחד קטן ופשוט - עלינו. וכמה חזקה היא ההשפעה שלו.
 
הנוכחות המיוחדת של האישה הזו מולי והאור הבוהק ממנה כמעט ומסנוורים אותי; מבלי לדעת, היא פורטת בקלות כמעט בלתי נתפסת על מיתרי היצרים שלי, בדרכים שהיא עוד לא מסוגלת אפילו להבין. היא מעמידה את השליטה העצמית שלי במבחן קשה. יש בי חלק חייתי שרוצה לתפוס אותה ברגע זה בשתי ידי, לקרוע ממנה את הבגדים המיותרים שהיא לובשת לגופה, לטרוף אותה ללא רחמים ולתבוע עליה בעלות בדרכים שהיא לא חלמה שאפשריות בכלל. להפגיש אותה עם קצוות של אקסטזה שלא ידעה שמסוגלת להם.
 
וסביר שברגעי האינטימיות העמוקה הזו שמתקיימת בינינו עכשיו, זה בדיוק הדבר שהיא מקווה שיקרה - שאקרע ממנה את הבגדים ואתאחד איתה כאילו אין מחר. אבל היא עדיין לא יודעת, שבניגוד לגברים שהיא אולי היתה רגילה אליהם עד היום, זה שנמצא איתה כעת הוא אדם בעל איפוק רב, שיודע לחשוב מהאיבר הסקסי ביותר, למרות הפיתוי, במיוחד ברגעים כאלה של ציפייה.
 
"מה אתה עושה לי..." היא מודה בפני במבט מבקש, "איך אתה שורף אותי עם האש הזאת שלך..."
 
והנה, בדבריה אלה היא פותחת בפני את דלת נפשה והערב שלנו יכול להתקדם אל מחוזות חפצי.
 
המשך יבוא...

"איזה כיף לראות אותך סוף סוף בתלת-מימד," אני קורא לכיוונה בשעה שאני מסיר את הקסדה וסוקר אותה עם עיני מלמעלה כלפי מטה ובחזרה. מבטינו נפגשים. "איזה כיף לראות אותך!", היא משיבה לי ומחייכת. 

אני נועל את האופנוע במנעול הדיסק שלי מבלי למהר, מתקרב אליה ואוחז בה בעדינות במותניה. אני משפיל אליה מבט. "את נמוכה משחשבתי", אני עוקץ. "אני לא, זה פשוט אתה כזה ארוך", היא לא נותרת פראיירית. אני מחבק אותה ומסניף - הריח שלה משכר והיא עוטפת את גבי בשתי ידיה ומתמסרת לחיבוק שלי. שפת הגוף שלה כבר מדברת אלי, ומספרת לי סיפור מובהק שלא משתמע לשתי פנים. 

זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים לאחר מספר שבועות של שיחות אינטנסיביות במרחב הוירטואלי. שיחות שכמו תמיד, סבבו בעיקר סביבה. על החיים שלה, על העבר והילדות שלה, על העולם הרגשי העמוק והמורכב שלה, ובמידה מועטה, אפילו על הפנטזיות שלה. המילה בדס"ם לא נאמרה אפילו פעם אחת היות שדרכנו הצטלבו במרחבים וניליים וקונבנציונליים. בשכל שלה אין לה מושג וחצי מושג על הזהות הבדסמי"ת שלי, אבל בלב שלה היא מרגישה. הסיבה מדוע אני קובע את זה בכזה ביטחון, היא כי אני בעצמי מרגיש אותה, וכבר הבנתי מזמן שהרגש שלי, אולי כוח העל שלי אם יש כזה דבר בכלל, הוא תמונת מראה של מה שמרגיש זה שמולי, אם אני רק משכיל להקשיב לו בצורה הנכונה. 

היא חובשת את הקסדה שהבאתי לה ועולה. היא עוד לא יודעת את זה, אבל זה מבחן האמון הראשון שאני אציב בפניה, אחד מיני רבים, מבלי לומר מילה אודותיו, כאשר אני מפגיש אותה עם סיטואציה שבה היא לא רק חייבת לסמוך עלי, שלא לומר לשים את החיים שלה בידי, אלא גם לשחרר שליטה. 

אנחנו רוכבים אל היעד שלנו ומוסיפים לשוחח על החיים, להיחשף, לצחוק, ולהעמיק. אני יושב מולה בביטחון, רגליי פשוקות וגבי זקוף, קולי אסרטיבי ומילותיי אמפתיות, מתבונן בה בריכוז וקשוב אליה באופן פעיל, בשעה שאני מייצר עבורה את המרחב המשותף הבטוח הנכון לה כמיטב יכולתי.

הדייט הזה מתנהל בשני מישורים. במישור שמעל לפני השטח, זהו דייט ונילי כמו עוגת יום הולדת ללא פצפוצים. אבל במישור שמתחת לפני השטח מתקיים ערוץ תקשורת נוסף. זה המשחק שלה בשיער שלה באצבעותיה והחיוך בזווית העין, זה האופן שהיא פוזלת אל השפתיים שלי בזמן שאני מדבר, זה הסומק שעוטף את פניה כשאני מסתכל עליה ומציע ניתוח של סיטואציה זו או אחרת עליה שיתפה, זה האופן בו היא מפנה אלי את פלג גופה העליון והמיקרו-הבעות שלא פספסתי אף אחת מהן. 

הבטחתי להחזיר אותה הביתה עד חצות, וכך עשיתי. כבר ב 23:55 היינו למרגלות ביתה שבצפון עיר במרכז הארץ. "הבטחת להחזיר אותי בחתיכה אחת עד 12 בלילה, וקיימת." היא מחמיאה. "בוודאי, יקירתי", אני לא מתבלבל, "אני תמיד עומד בהבטחות שלי", מזכיר לה. 

"אהם..." היא מכחכחת רגע בגרונה במבוכה קלה, כאילו מחפשת להגיד משהו שבו היא מהרהרת כבר זמן מה. "תרצה לעלות לקצת...?" היא אוזרת אומץ ושואלת. 

"לעלות לקפה? כבר קצת מאוחר בשביל קפה, את לא חושבת?" אני עוקץ. "זה בסדר, יש לי גם תה. ותותים", היא מנסה לשכנע. היא יודעת היטב על החיבה המיוחדת שלי לתותים ואני תוהה לרגע אם מדובר פה בפעולה מכוונת מצידה. בעצם זה לא כל כך משנה בשלב זה, הלוא כבר קיבלתי ממנה את כל המידע שאני זקוק לו. "חוצפנית," אני צוחק. "את הרי יודעת שלזה אני לא יכול לסרב."

אני פוגש בית מסודר ומעוצב בצורה מינימליסטית, כפי שאני אוהב. הסלון שלה מזמין והטעם העיצובי שלה הוא מיוחד ואף נועז במידה, אבל לא מוזר או חריג. איכשהו כשאני עומד במרכז המרחב הזה, מרגיש לי שכל הקוביות סביבנו מסודרות מעצמן בדיוק בסדר הנכון. "איזה יופי", אני מחמיא. "אני אוהב מאוד את מה שעשית פה." היא מחייכת ופונה לכיוון המטבח, "שב, אני אלך להכין לנו את התותים." 

"לא", אני משיב לה. הטון שלי בכוונה משתנה לטון שמזכיר משהו שדומה למתן הוראה והמבט שלי אליה חמור סבר. "מה...?" היא מתבלבלת לרגע.  אני מחליף את המבט בחיוך ועונה: "שבי את יקירתי, אני אכין לנו את התותים." היא מחייכת ומתיישבת בלא אומרת מילה, והיא לא צריכה לומר כלום. פעולותיה אומרות הכל: למרות שאנחנו בדירה שלי, אתה בשליטה. אתה תתהלך בבית הזה כאילו הוא שלך למרות שמעולם לא היית פה, ואני אשב כאן ואחכה לך. 

אני חוזר עם קערה עשירה בכל טוב ומתיישב על הספה לידה, במרחק מה ממנה. מזלגות לא הבאתי. היא מיד זזה אוטומטית ומתקרבת אלי כדי לשבת קרוב יותר אלי. את המישור השני כבר ציינתי?

"נאכל בידיים?" היא שואלת בתמיהה. "בידיים שלי", אני משיב לה. רגע של שתיקה. "אה..." היא אומרת ומשפילה את מבטה, "אני..." אבל אני לא נותן לה לסיים את המשפט. "זה בסדר", אני מנסה להרגיע. "אני רוצה לבקש ממך משהו קטן." ומחכה לתגובתה.

"כן?" היא עונה ומחזירה אלי את מבטה. העיניים שלה כל כך גדולות עכשיו כשהן שואלות אותי מה בעצם אני רוצה ממנה. "שבי פה, ליידי," אני עונה בטון כל כך חם, מכיל ורגוע, כשאני מצביע על השטיח שלרגליי. לקחתי הימור רציני כשעשיתי את זה וידעתי טוב מאוד שאני מטיל קוביה. באותה המידה שהיא עשויה להתלהב, היא עלולה גם להירתע ולהתנגד. אפילו לבקש שאלך. האם יצרתי מרחב מספיק בטוח לאורך השבועות האחרונים, שהתכנס אל תוך הדייט המושלם הזה איתה? האם היא מרגישה מספיק בנוח איתי להראות לי סוף סוף את הנשלטת שבה? האם היא מבינה משהו על עצמה ועלי, מבלי שאי פעם שוחחנו עליו במישרין? 

שניות ארוכות כנצח עוברות בשעה שהיא מעבדת את הבקשה ששמעה. היא מבינה את המתרחש. היא יורדת לבסוף מהספה בתנועה איטית אך אלגנטית אל ברכיה, ומתיישבת ליידי במבוכה. "ככה רצית?" היא שואלת, ולראשונה אי פעם, היא נותנת לי בקולה המיוחד לנהל שיחה ישירה עם הנשלטת שבה. אני מסתיר היטב את ההתלהבות שלי והשמחה מכך שהקוביה התגלגלה לטובתי, ועונה לה: "כן, ממש ככה. כעת, בואי נאכל קצת תותים, טוב?" 

המשך יבוא...

אני צריך אותך בהתמסרות טוטאלית אלי. צמד המלים האלה, "התמסרות טוטאלית", נזרק פה לא מעט במרחב הזה. אבל כמו כל דבר אחר, גם הוא מושג נזיל שמתקיים על ספקטרום: המשמעות של התמסרות טוטאלית בעולם המונחים שלי, אינה בהכרח זהה למשמעות שלה בעולם המונחים שלך, הקורא.ת אותי כעת. 

האמת שבשבילי זה מאוד פשוט. זו הנוכחות שלך איתי כשאני חושף בפנייך, לאט לאט, את האפלה שבי. לא מול כל אחת היא יוצאת החוצה, וגם כשהיא יוצאת, לא באותה רמת העצימות. כך אני צריך אותך - ככלי קיבול ריק, שמוכן לקבל ולהכיל לתוכו את כל האופל שאני אשפוך אליו.

תהיי זונה של המלים שלי ושפחה של המעשים שאבצע בך. תהיי בובה של הדרכים בהן אחלל אותך. תהיי שפוטה של המבטים שלי בך ותביני אותי רק דרכם ללא תוספות. תהיי תלמידה שמוכנה ללמוד וילדה קטנה שמוכנה לקבל עיטוף ואהבה. תני לי למלוך בך. לא רק בגוף שלך, אלא גם במחשבות שלך. ולבסוף, ברגשות שלך.

כשאת שם למטה לרגליי, זה פשוט. תהיי הדבר שאני רוצה שתהיי באותו הרגע.

שחררי את הרסן והזיזי הצידה את המגננות המרוסקות שלך. שימי את הלב שלך בידיים שלי בשעה שאת יודעת שאני אשמור עליו מכל משמר. תני לי טיפה אחת קטנה של אמת ממך, והביטי בי כשאני משיב לך בחזרה אוקיינוס שיטביע אותך בו. 

כשתהיי שם בשבילי - במקום הנדיר והמיוחד הזה - אולי אז סוף סוף אשתכנע - שאת אוהבת אותי באמת. זהו האפקט המרפא שיש לבדס"ם עבורי.