מול המראה

אני רוצה לשתות שוב מהחלב שלך. להשכיב אותך על המיטה שלי, על הגב, ערומה לגמרי. לעטוף את הגוף הקטן שלך, לשים את השד בפה שלי, להפעיל תנועת יניקה ולהרגיש איך החלב המתוק הזה מציף לי את חלל הפה. זה מחרמן אותי בצורה שאת לא יכולה לתאר, התחושה שאני מרוקן אותך ואת ממלאת אותי בהקבלה. אנחנו מזינים זו את זה. אני אפילו לא מבין עד הסוף איפה זה פוגש את הבדס"ם שבי, אני פשוט יודע שברגעים האלה אני מרגיש בעוצמה שאת שלי, שאת שייכת לי. אותה עוצמה שתמיד היתה בינינו, ואולי אפילו עזה יותר.

אני רוצה להמשיך לשתות ממך את החלב שהגוף שלך מייצר עבורי בזמן שאני חודר אלייך, בתנוחה מיסיונרית שלמעשה אין בה דבר מיסיונרי. אני רוצה לשמוע את הגניחות והכאב שלך, להרגיש איך הכוס הקטן שלך מתכווץ עלי עוד יותר ולא נותן לי לצאת. אני רוצה שתעצמי עיניים ותקהי את החושים שלך, תתמסרי אלי בשעה שאני מגביר את קצב תנועות האגן שלי ביחד עם קצב היניקה שלי, נכנס אלייך עד הסוף ומרוקן אותך עד הסוף במקביל לתוכי. תתמסרי לכאב ולעונג שאני מעניק לך, כשאת פותחת את הלב שלך ונותנת לי להיכנס ולמלא אותו כפי שרק אני תמיד ידעתי.

אני רוצה, פשוט, אותך. את כולך.

בואי אלי מלמטה, בואי סקרנית,
תשאלי שאלות, בואי חקרנית,
בואי בלי אגו, בלי מניירות, בלי משחקים,
בואי כאילו הביאו אותך אלי נהרות החיים,
בלי שוביניזם,
בלי פמיניזם,
בואי כפי שאת - שימי את עצמך מולי,
ברגע הזה שהוא קסום ובתולי.

בואי אלי ככה ונתחיל מהסוף,
נצלול למים העמוקים לפני שנצא אל החוף,
הראי לי את כל הכאבים, הראי את הפצעים,
אל תשאירי בארון שלך שלדים,
הוציאי אותם החוצה, גם הם אורחים כאן,
נלביש אותם בטוקסידו ונושיב אותם לשולחן.

בואי אלי פשוטה מבלי לנסות להרשים,
בלי בגדי מעצבים, בלי מסקרה, בלי תחתונים.
בלי איפור או ציפורניים שעשית אצל שוש,
בלי כל מה שהשנים שחלפו הכריחו אותך ללבוש.

בואי אלי, אני מפציר בך, דפקי על דלת ביתי,
בואי כאילו מאז ומעולם היית איתי,
טרם את דופקת נשמי עמוק והחסירי פעימה,
והביני היטב את זו ההבנה,
אם אפתח את הדלת - עלייך להיכנס,
אז בואי רק אם את הבית והאמת ליבך מחפש.

נשמי עמוק וחלצי נעלייך,
הניחי כעת בפינה את חפצייך,
היכנסי, היכנסי, אורחת של כבוד,
באת אלי נכון - וכעת נוכל לרקוד.

שליטה אמיתית היא שילוב של שכל, רגש וגוף, והיא מחייבת איזון מושלם של שלושתם כדי להיות מוצלחת ולהרים את המתרגלים אותה גבוה ככל הניתן להם לעלות.

כי כשהשכל פועל יתר על המידה, אנחנו לא מרגישים מספיק ומייצרים לגוף שלנו מחסומים.

וכשהרגש פועל יתר על המידה, הוא משבש את השכל הישר ומצמצם את השליטה שלנו על הגוף שלנו.

וכשהגוף פועל על חשבון השניים האחרים, השליטה הופכת לקליפה של עצמה, ואין בה את העומקים אליהם היא יכולה להגיע.

שכל, נפש וגוף שפועלים במאוזן ובצורה הרמונית וטבעית, הם המתכון לשליטה נכונה ומדויקת. אם כאשר מדובר בשליטה עצמית, ואם כאשר מדובר בשליטה על האחר שבחר למסור לנו אותה. 

החלק הראשון של הפוסט הזה עלול להישמע קצת כמו שיעור היסטוריה משעמם למדי, אז קחי נשימה עמוקה רגע וסגלי לעצמך סבלנות - אני מבטיח שבסוף היא תשתלם :)

דיקטטורה נאורה (Benevolent Dictatorship) היא שיטת ממשל שבה שליט ריכוזי מחזיק בכוח כמעט מוחלט, אך הוא פועל למען טובת הציבור ולא למען רווח אישי או דיכוי העם. בניגוד לדיקטטורות מסורתיות, המאופיינות לרוב בשחיתות ודיכוי פוליטי, דיקטטור נאור נתפס כשליט צודק ויעיל, שמטרתו העיקרית היא קידום הכלכלה, היציבות והרווחה של אזרחיו.

דיקטטורה נאורה הוכיחה את עצמה כיעילה במצבי משבר או מעבר, בהם נדרש שלטון חזק לייצוב המדינה וקידומה. 

עבור מי שמתעניין לקרוא על מקרים אמיתיים שבהם דיקטטורה כזו הוכיחה עצמה כמוצלחת, מוזמנים לחפש על לי קואן יו (סינגפור), מוסטפא כמאל אטטורק (טורקיה), וטיטו, מנהיג יוגוסלביה, שהוא יותר ידוע מהאחרים.

כהערת צד, אשאל שאלה: בעוד שדיקטטור מסורתי הוא ללא ספק אדם אגואיסט שמונע ממניעים מוחלטים של רווח אישי, האם ניתן לומר על הדיקטטור הנאור שהוא אלטרואיסט?

לדעתי, לא לגמרי. הלוא גם לדיקטטור הנאור יש צורך אישי ופנימי שהוא מספק, ואפשר שהצורך הזה לא מאוד שונה מזה של מקבילו המושחת. הצורך להוביל, להנהיג, לעמוד בראש, להיות מקבל ההחלטה הבלעדי. אלא שבשונה מהדיקטטור המסורתי, התוצרים של סיפוק צרכיו של הדיקטטור הנאור, הפירות שלהם - הם האלטרואיסטים. 

ואכן, טיבו ומידת הטוהר של אדם, נמדדים על פי טוהר כוונות ליבו האמיתיות.

טוב, עד כאן שיעור ההיסטוריה.

עכשיו משלמדנו על הדיקטטורה הנאורה, ניקח את עקרונותיה ואמות מידותיו של הדיקטטור הנאור, ונכיל אותם על מערכת יחסים של שליטה. מערכת יחסים שבה השולט הוא הדיקטטור הנאור: יש לו שליטה כמעט מוחלטת על הנשלטת, ה"אזרחית" שלו, והכוח שלו עליה הוא אבסולוטי. אלא שבכוח שיש לו הוא משתמש אך ורק לטובתה. כדי לפתח אותה, לתת לה את הדשן לו היא זקוקה כדי לפרוח, להפרות אותה, ללוות אותה בגדילה שלה, ולעולם לא כדי לייצר אצלה דיכוי. זוהי מערכת יחסים בריאה, וכך צריכה להיראות כל מערכת יחסים של שליטה.

יתרה מכך. אם נתבונן בזה רגע נבין דבר חשוב. אפשר ששולטים ושולטות רבות ירצו לצלוב אותי על מה שאני אומר, אבל זה לא משנה לי.

שולט אמיתי, נכון, טהור מידות וכזה שצרכיו נמצאים במקום הנכון, הוא שולט שמטרת העל שלו היא בסופו של דבר לשרת את הנשלטת שלו, ולא את עצמו. ממש כשם שהדיקטטור הנאור משתמש בכוחו כדי לשרת את העם שלו.

ולכן, נשלטים ונשלטות יקרות, קחו זאת כאבן בוחן מרכזית עבורכן ושאלו את עצמכן בכניסה לקשר חדש. את מי בא הצד השני לשרת, את עצמו? או שמא גם אותי, לפחות באותה המידה? ותדעו כך בקלות אם נכנסתן לקשר מועיל, או קשר רעיל. 

תשעים אחוז מהבעיות של א.נשים במרחב הזה וגם מחוצה לו, היו נפתרות אם היו משכילים לפעול על פי המשפט הפשוט אך רב המשמעות הבא:

You do you

תפסיק לקחת בחשבון את דעותיהם של הסובבים אותך שאתה מכיר ואינך מכיר. תפסיק עם המניירות, העמדות הפנים וההצגות שאתה מציג לעולם ולעצמך, גם ככה אף אחד לא קונה.

תתחיל להיות אתה. החיים שלך ישתפרו פלאים. 

נקודת האל-חזור היא הרגע הזה שחווה אישה או גבר ממש לפני האורגזמה, שבו כבר לא ניתן לעצור אותה. הווה אומר, לא משנה מה יקרה ואיזה גירוי או קלט ייקלט על ידי הגוף, האורגזמה תגיע. ומכאן שמה של הנקודה. 

קוראים לה "נקודה" אבל היא לא בהכרח חייבת להיות כזו. ישנן אורגזמות שבהן היא באמת מהווה רגע קצר של זמן, אפילו פחות משניה, וישנן אורגזמות שבהן היא נמשכת ונמתחת לאורך שניות רבות. בדרך כלל יש גם יחס ישר בין משך הזמן שהיא נמשכת ובין עוצמת האורגזמה שלאחריה: ככל שהיא תימשך יותר, כך בהתאמה תגבר גם רמת העצימות של האורגזמה שתיחווה על ידי הגוף. אבל כל זה הוא רק הערת צד, כי אני סוטה מהנושא אותו רציתי לשתף. 

נקודת האל-חזור היא למעשה רגע של חוסר שליטה. קורה משהו בגוף שלנו, קסם כלשהו, שאין לנו דרך לשנות את מסלולו או לבטל את התרחשותו - האורגזמה תתרחש, בין אם נרצה בה ובין אם לא נרצה בה. מהבחינה הזו, היא קצת דומה לרפלקס, שגם הוא תנועה בלתי רצונית שלא נמצאת בשליטת הקורטקס שלנו אלא דווקא בשליטה של מערכת העצבים ההיקפית וגזע המוח, ששולט בפונקציות הבסיסיות הנדרשות לקיום של הגוף שלנו כמו נשימה ודופק הלב. 

ומתוקף היותה רגע של חוסר שליטה, מכאן גם הקושי של נשים וגברים רבים להגיע אליה, הלוא משחר ימינו מלמדים אותנו את החשיבות של להיות בשליטה על עצמנו; הצורך שלנו להיות בשליטה מגורען בנו כבר מתחילת החיים שלנו ואף יש לו בסיס גנטי ואבולוציוני חזק. 

ובכל זאת, כל אדם בריא בנפשו, בין אם מסוגל להגיע לאורגזמה ובין אם לאו - חפץ בה: כמה אליה, רוצה אותה ומפנטז עליה. הסיבה לכך היא ברורה - האורגזמה נותנת לנו רגעים אדירים של אושר והנאה, וגם לה יש סיבה אבולוציונית טובה: היא מעודדת אותנו לקיים את ההתנהגות שמובילה אליה, מין, ובכך להבטיח את ההמשכיות שלנו.

אבל לדעתי יש סיבה נוספת מדוע אנחנו כמהים כל כך לאורגזמה. והיא נקודת האל-חזור. בעולם שאנחנו חיים בו, העולם שבו מלמדים אותנו כמה חשוב להיות בשליטה על עצמנו, על הגוף, הנפש והמיינד שלנו, יש בנו את הצד המרדני, הילדי, שרוצה להתנער מכל זה ולצאת משליטה. להתמסר לרגע קט אל משהו שהוא גדול מאיתנו, משהו שאנחנו לא מבינים אפילו עד הסוף אבל שמים בו את מבטחנו ונותנים בו את אמוננו, כשאנחנו משחררים את השליטה ונותנים לו, לגוף שלנו, לנפש שלנו, לקבל עבורנו את ההחלטה במקומנו. כמה קסום המקום הזה.

וכמה קסום הוא מקומה של הנשלטת, האישה האמיצה, שיודעת מה היא רוצה ולא מפחדת לחוות את שחרור השליטה הזה, את נקודת האל-חזור שלה, לא רק באורגזמה, אלא במערכת יחסים שלמה. 

אשרי הנשלטת והנשלט. 

רגש. הדבר שהכי מחרמן אותי. אולי הדבר היחיד שמחרמן אותי, בעצם. זה רגש. וככל שיופיע מולי בצורה גולמית יותר, כך בהתאמה גם תגבר רמת העוררות שלי.

הווה אומר, להיות איתי משמעו להגיע אל הקצוות של הרגש שלך. אבל על אילו רגשות מדובר? רגשות של אהבה, השפלה, ופחד. נתבונן בשלושה הללו כשלוש נקודות במרחב ונצייר קו ביניהן:

אהבה----השפלה----פחד

אהבה
אני רוצה שתתאהבי בי עד הסוף. אני רוצה שתשימי את הלב שלך בידיים שלי ותעצמי עיניים. אני רוצה שתרצי רק אותי, שתדעי רק אותי.

השפלה
אני רוצה שתפקחי את עינייך מחדש כשאת מתבוננת אלי מלמטה, את יורדת למטה, ועוד יותר למטה, את רחוקה, את שפלה, את נופלת אל תהום ובתחתית שלה את מוצאת אותי, כשאת פוגשת את רשת הביטחון שלי.

פחד
אבל המבט בעיניים שלי כשאת מתבוננת בהן כעת הוא מבט של טירוף, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות: לטרוף אותך. לנשוך אותך עד אשר הטעם המתכתי של הדם הניקז ממך ימלא את הפה שלי ויעודד אותי להמשיך ביתר שאת, לבעול אותך בכל פתח ונקב אפשרי בשעה שכל נקבוביותייך פתוחות ורוטטות מפחד.

אהבה
להרפות את הלסת שלי ולחבק אותך חזק כשאני עוד בתוכך, שם אנחנו נקודה בזמן, אנחנו סינגולריות, אנחנו לרגע קט - שווים.

אהבה -> השפלה -> פחד -> אהבה

המשולש טפח והתנפח, צלעותיו הפכו קעורות והוא הפך למעגל. אהבה, שמובילה להשפלה, שמובילה לפחד, שמוביל בחזרה לאהבה. 

נשלטים ונשלטות רבות רוצות את הבדס"ם, בין השאר, בגלל השקט שהוא מאפשר להן. מרחב בלתי שיפוטי שבו הראש מתרוקן ממחשבות ומדאגות ובו האישה מרגישה שהיא יכולה להיות עצמה - במובן הכי פשוט, אמיתי וטבעי של העניין. 

והאמת היא שגם שולטות ושולטים רבים רוצים את הבדס"ם, בין השאר, בדיוק מאותה הסיבה. בגלל השקט הייחודי שהוא מאפשר להם. יש בזה אפילו מן האסקפיזם, במרחב הבלתי שיפוטי שנוצר, ודרכו מתקבלת חוויה שמאפיינות אותה תחושות של דממה, שלווה, מלאות וריחוף.

ואכן יש משהו קסום בזה. ששני צדדים של אותו המטבע צריכים את אותו הדבר ומגיעים לשם מנתיבים שהם כל כך שונים זה מזה. יין ויאנג, אם תרצו, כשאני חווה את הדממה דרך נתינה שלי, ודרכה אני גם מתמלא, בעוד שאת חווה את  הדממה דרך קבלה שלך של הדבר אותו אני נותן לך, ודרכו את יכולה להתרוקן.

אלא שכמספר האנשים בעולם כך גם מספר הדברים שניתן לתת ומספר הדרכים שבהן אפשר לקבל. והסוד והיופי הם לגלות את הנפש הזו שלמולך, שצריכה לקבל את מה שאתה יודע לתת, ושיודעת להתרוקן באופן שאתה צריך להתמלא. 

ככל שחולפות השנים אני מבין את הסדיזם שבי יותר לעומק. אני צריך להודות על כך לאנשים שבחרו להיות איתי, הלוא בלעדיהם הייתי מצליח לגלות מעט מאוד, אם בכלל.

אז הנה מספר דברים שגיליתי עליו.

הוא ביישן: לא עם כל אחד הוא בא לידי ביטוי. נדרשת אישיות מאוד מסוימת כדי לשחרר את הצורך הזה במלואו ולגרום לי לאותו רעב, שדיכאתי לאורך שנים רבות. מזוכיזם אצל הצד השני, למרבה ההפתעה, הוא דווקא לא פקטור. 

הוא קודם כל רגשי ואז פיזי: לאורך שנותיי גיליתי שכאב נפשי הוא חזק וכואב יותר מכאב פיזי, ומכאן התפתחה המשיכה שלי אליו, שהיתה בצעירותי ממש בגדר אובססיה. בסיטואציה הנכונה, שילוב שלו עם מענק כאב פיזי יוצר תמהיל מיוחד במינו. 

הוא שפת אהבה: אולי אחד הגילויים החשובים אבל גם הקונפליקטואליים ביותר שגיליתי. עקומה ודפוקה ככל שתהיה, כשאני נוהג בסדיזם כלפי זו שאיתי, זו דרך נוספת עבורי להביע כלפיה אהבה. 

הוא ניזון מניגודים: ככל שארים אותך יותר גבוה, כך תגבר בהתאמה ההנאה האורגזמית המנטלית והרגשית שאני ארגיש כשאפיל אותך אל תהומות עמוקות של השפלה וכאב. 

הוא כולל רדא"ר: בשנים האחרונות למדתי שאני ער לנוכחות של סדיסטים או סדיסטיות אחרות בסמוך אלי. אני לא יודע בדיוק איך או למה, אולי זה משהו בשפת הגוף, בחיתוך הדיבור או אפילו במבט העיניים. כשאני פוגש סדיסט אמיתי שהצורך הזה מגורען בו מילדות כשם שהוא אצלי, גם במרחבים וניליים לחלוטין או אפילו סביבות של עבודה ואחרות, אני יודע לזהות בבטן שלי שהוא כזה כמעט מיד. 

הוא בשליטה שלי: אני אמנם לא יכול לזמן אותו באופן יזום כי זה תלוי לחלוטין באדם שאיתי, אבל לאחר שנים של דיכוי, כאשר הוא יוצא אני יכול לשלוט בו, והוא לעולם לא משתלט עלי. 

הוא מחייב חיבור: אם אין בי רגשות נוספים כלפי זו שאיתי, כימיה מצוינת, משיכה עזה ורצון אמיתי להיות איתה, הסדיזם לעולם לא יבוא כלפיה לידי ביטוי באופן מלא. 

הוא אינו תנאי הכרחי: זה נכון שבאידאל אני מאחל לעצמי זוגיות בדסמי"ת שכוללת ביטוי לסדיזם שלי, אבל אני גם מבין שאין שלמות בחיים וכיום, הייתי יכול לנהל גם זוגיות בדסמי"ת שבה הצורך הזה לא נוכח.

יש עוד כמה דברים שגיליתי עליו, אבל זה כבר לפוסט אחר.

לסדיסטים ולמזוכיסטים שקוראים אותי: מה אתם ואתן גיליתן על היצרים שלכן? 

אנשים רבים במרחב הזה מתייחסים לכלוב כפלטפורמת הכרות. ואני מודה שגם אני לאורך השנים התייחסתי אליו ככזה, אם כי לא רק כזה. כידוע לקוראים אותי, הרבה פעמים אני משתמש בפלטפורמה הזו כמקום לפרוק בו מחשבות שלי, רעיונות, רגשות שאני מרגיש, סיפורים שאני משתף לעתים, וכולי. ובכל זאת אני פתוח להכרות פה בכלוב ואכן הכרתי כאן לא מעט אנשים טובים, יפים ומיוחדים, ויצרתי עם חלקם קשרים משמעותיים שאחדים מהם נמשכים עד היום. 

אלא שלאחרונה הגעתי למסקנה שאולי לא נכון לי להישאר פה למטרות הכרות. "אז מה?" אתם בטח שואלים בציניות ובהרמת גבה, "תכיר בטינדר?"

והאמת היא ש - כן, אולי אכיר בטינדר. לאורך שנות המחקר שלי התגבשה אצלי אמונה שבכל אדם יש משהו בדסמ"י. בכל אחד ואחת יש צורך כלשהו, קטן או גדול, להתמסר. לתת את עצמו לאחר בצורה טוטאלית, להיפתח, להתרוקן. תקראו לזה איך שתקראו, זה אותו הדבר אצל כולנו. "כולם רוצים בסופו של דבר לחזור לרחם", אבחנה נכונה חברה טובה שלי. 

ובין כה וכה מעולם לא הייתי אדם של תפאורה ושל סשנים מרהיבים. הבדס"ם שלי מאז ומתמיד היה חוויה שהיא יותר פנימית ורגשית, וכך הם גם האנשים איתם יצרתי חיבורים כאלה. 

האתגר שלי כעת הוא למצוא אדם כזה שוב. אדם שלא מגדיר את עצמו בדסמ"י אבל יש בו משהו, את הניצוץ הזה. אני רוצה לראות את הניצוץ, למצוא אותו, ולהוציא אותו החוצה לחופשי בי ובמי שבוחר.ת להיות איתי, ולצאת איתם למסע מבלי להגדיר מראש את היעד שלו, אלא פשוט להפיק את המיטב מהדרך.

בהצלחה לי!