מול המראה

בין גיל חמש לגיל שש, כאשר עוד התגוררתי עם אמא שלי, פיתחתי אובססיה לגן החיות. כל העת הייתי מבקש מאמא: "קחי אותי לגן החיות". ומשהגענו לשם, לא התעניינתי בדבר פרט לביתן הנחשים.

באותה התקופה ועל אף שגן החיות נחשב ידידותי לילדים, נהגו לבצע "האכלות חיות" במסגרתן צוות גן החיות היה שם אפרוח חי באקווריום בו שוהה הנחש. אני חושב שאחת לשבוע היו מתנהלות "הופעות" מסוג זה, ואני לא פספסתי אף אחת מהן.

לא זכור לי אם היו ילדים אחרים בגילי שגם באו לצפות, בוודאי חלק מההורים מנעו זאת מהם. אבל מסיבה זו או אחרת אמא נתנה לי לראות.

אולי זה היה בגלל שחשבה שזו רק הסקרנות הטבעית שלי בנוגע לעולם החי, שמניעה אותי לצפות באובססיה בנחש טורף את האפרוח. היא לא הבינה כלל את התחושות האחרות, האפלות יותר, הגועשות בי בשעה שאני צופה במחזה הזה, נעול עליו לחלוטין ומתעלם מכל דבר אחר המתרחש סביבי.

האורגזמה המנטלית והרגשית שחוויתי לא ביודעין, בשעה שהתבוננתי בנחש אורב לאותו אפרוח מסכן, גורלו המר ידוע מראש, מתכנן את המתקפה שלו, תוקף, מוציא לפועל - ובולע אותו חי. הזדהיתי הזדהות עמוקה עם הנחש, קינאתי בו אפילו. בעליונות המוחלטת שלו בהיותו טורף אייפקס בסביבתו; בשליטה הטוטאלית שלו בסיטואציה - בטרף שלו. ובחוסר האונים של האפרוח, שהזין את יצר הנחש, ואותי, בדלק הזה.

זה אחד הזכרונות הבדסמיים הראשונים שיש לי. הדייט הראשון שלי עם הצד האפל שבי, אם תרצו, לפני שנים רבות, בביתן הנחשים שבגן החיות בחיפה. החוויה הראשונית, ההיולית והטהורה, דרכה חוויתי את הסדיזם שבי בעוצמה.

אלא שבנחש, אני כבר לא צריך לקנא יותר. אני הוא הנחש.

כיסוי עיניים בזמן מתן סטירה הוא כלי יעיל שנהגתי להשתמש בו.

אבל אז הבנתי דבר חשוב.

שמתי לב, שכאשר אני לא משתמש בכיסוי עיניים, זו שאיתי "נדרכת" בשפת הגוף שלה בזמן שאני מניף את היד. זה ברור, זה הרי אינסטינקט ש"מכין אותה" למכה שעומדת לבוא וההכנה הזו למעשה מרככת את הכאב.

אני מאוד לא אהבתי את זה משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא עצם ריכוך המכה - הרי אם אני מתאמץ להניף את ידי כדי לתת לך סטירה, כלום איזו זכות יש לך לפעול, ועוד על דעת עצמך מיינד יו, כדי לצמצם את היקף פגיעתה? הדבר מנוגד להגיון הבריא.

והסיבה השניה היא התחושה שלי שאת עוד מחזיקה שליטה מסוימת בידייך שאינך מסוגלת לשחרר. שליטה על האינסטינקטים שלך.

ולכן עבורי, תהליך אילוף נכון ומלא כולל בתוכו תרגילים שמלמדים אותך לוותר על האינסטינקים שלך, בהם גם אותו אינסטינקט "הכנה" לקראת סטירה או כל כאב אחר.

מרגע שקיבלתי שליטה על האינסטינקטים שלך, אני צופה שיכאב לך באותה המידה תמיד, בין אם הופתעת ובין אם לאו. אני צופה גם להתמלא באושר בסיטואציה כזו, בה אני רואה ומרגיש שאת באמת, אבל באמת בשליטה שלי. בגופך, בראשך ובנפשך.

עידן האינטרנט הביא איתו את תרבות האינסטנט. א.נשים מחפשים ערך מהיר וסיפוק מיידי. לוקחים הכל כמובן מאליו. סבלנות, נדמה כי פסה מן העולם. 

אותי זה לא מעניין. אל תקראי לי "אדוני" בשיחה הראשונה שלנו. אל תצפי שאתן לך מיד "משימות". תהיי אגוז קשה. תני לי לחפש לבד את המפתחות שפותחים את הנפש שלך אלי. אני אמצא אותם.

כן, אני רוצה אותך כנה וחשופה, זה ברור. אבל אני רוצה אותך גם אלגנטית ואף ערמומית לעתים. תני לי לרדוף אחרייך. תעשי לי חיים קשים. איזה ערך יש לטרף, אם לא התאמצתי כדי להשיג אותו?

המשחק הארוך, זה המשחק שאנחנו משחקים. את לא פה איתי בשביל סיפוק מיידי. לא שלי, ובטח שלא שלך. זה לא מדגדג אפילו את סף הגירוי שלי. אני בוחר להוביל אותנו בדרך הארוכה. כי אין לי מה לעשות עם הגוף שלך, אם הוא לא מגיע ביחד עם  הראש שלך. ואין לי מה לעשות עם הראש שלך, אם הוא לא מגיע ביחד עם הלב שלך.

את שלושתם ביחד אני רוצה. את הגוף שלך, הראש שלך, והלב שלך.

כזה אני. גרידי. 

בימים כסדרם, מי יכול לשמור על הגבולות שלך? רק את עצמך, כמובן. אי אפשר לצפות מאף אחד בעולם שהוא לא אנחנו, שישמור על הגבולות שלנו. זו אחריות שלנו. 

אלא שבבדס"ם קורה דבר אחר. את מסרת לי את השליטה בך - בגוף שלך, בראש שלך, בנפש שלך. ולפיכך ניתן להסיק שכעת, כל עוד אנחנו יחד, האחריות על שמירת הגבולות שלך גם היא עוברת אלי.

ובמידה מסוימת זה נכון, כי לפני שאתיימר לשלוט בך, אני קודם כל רוצה וחייב:

להיות קשוב אלייך.

לראות אותך.

להכיר אותך, את כולך - גוף, ראש ונפש. 

להוכיח לך שאני רוצה בטובתך ורק בה. 

ולמרות כל אלה אפשר שבטעות ומבלי משים אחרוג מגבול שלך. ואת משלי. הרי כשאנחנו יחד, היצרים שלנו משחקים זה עם זה ומתערבבים זה בזה. וליצרים - אין גבול. 

ולכן לפני שאני אשלוט בך, אנחנו קודם כל נבסס שפה משותפת. שפה של כנות בלתי מתפשרת. דרכה נבנה מרחב שהוא בלתי שיפוטי, מכיל ובטוח. ותחת המרחב הזה אנחנו נרקום רשת ביטחון שתשמש את שנינו.

עבורך, רשת הבטחון היא אני - הזרועות שתדעי שאת תמיד יכולה ליפול אליהן. ועבורי, רשת הביטחון היא את, והאמונה שלי שאת תמיד תהיי מחוברת לעצמך קודם כל, ותתקשרי איתי בכנות ופתיחות כשזה נעים, ובמיוחד כשזה לא נעים. 

כשאנחנו יחד בתוך הבדס"ם, שנינו מחזיקים את הגבולות של שנינו. התקשורת ורשת הביטחון שלנו הן אלה שידאגו שלנצח ננסוק, ולעולם לא נתרסק. 

אני תמיד אומר, שזמן הוא לא מדד איכותי לטיב של מערכת יחסים. יש הכרויות ארוכות של שנים שבהן לא מצליחים אפילו לגרד את פני השטח, ומאידך הכרויות קצרות שבהן מגיעים לעומקים אדירים ונדירים.

ואנחנו? בסך הכל שלושה חודשים אנחנו מכירים. ומתוך החודשים הבודדים הללו, הזמן שלנו יחד יכול היה להימדד בשעות. אלא שבמפגש האחרון שלנו, השעות שהייתי איתך, בתוכך, התכנסו לתוך דקות של בכי. והדקות של הבכי הצטמצמו לשניות של נשיקות אחרונות. והשניות של הנשיקות האחרונות הצטמקו למאית שניה - שבה באופן בלתי צפוי ובלתי רצוי - סגרתי את דלת חדרך בפעם האחרונה.

אני חושב עלייך ומתמלא עצב ושמחה. על הבנאדם המדהים שאת, השקט החודר שלך, ההתמסרות המיוחדת שלך. על מי שהפכת להיות בחיים שלי בזמן כה קצר. האמון הנפלא שבנינו יחד. על המסע המשמעותי שעברנו וכל אותן הפעמים הראשונות שחלקת איתי, ושאני זכיתי לתת לך. על מה שגילית עלייך - דרכי, ומה שאני גיליתי - בזכותך. 

ובעיקר על הלב הענק שלך, שפתחת בפני לאט לאט, ואני התקרבתי והתקרבתי, והתמלאתי לבסוף באש היוקדת שבוערת בך, ממנה נשרפנו שנינו. 

אני חושב עלייך ומתמלא שמחה ועצב. על מה שעוד יכולנו להשיג ולא נפל בחלקנו. על העומקים אליהם יכולנו לצלול והחוויות שיכולנו לחוות ולשמור לתמיד. על הסיפור שלנו - שמרגיש לי עכשיו - נקטע באמצע ומעולם לא הסתיים. 

איך נמדוד את הקשר שלנו? שלושה חודשים שמתכנסים לשעות, לדקות, לשניות, ולמאית שניה בודדה - ואני לא מצטער אף על רגע אחד מהרגעים שהיו לי איתך.

שלך. 

בתי שעלתה זה עתה לכיתה א' הגיעה היום הביתה ביחד עם חבר מהכיתה.

הורידו את התיקים ומיד הלבישה את החבר בשמלת פיה לבנה ופונה אליו בלשון נקבה כחלק ממשחק שהמציאה. והוא אחריה.

שאלה לשולטות שבקהל: האם בתי בת השש היא שולטת בהתהוות עם פטיש מוקדם לניוש? 

בברכת שבוע פורה,

פנתר

כבר בגיל שש היו לי מחשבות על שליטה. מן הסתם לא ידעתי לקרוא להן ככה, וגם לא את סיבת קיומן, אבל אני זוכר אותן היטב. מחשבות סדיסטיות שהשתיקה יפה להן אפילו במקום כזה.

אני זוכר איך הייתי שוכב במיטה וחושב על לפגוע ולהתעלל. המחשבות הללו הסבו לי תחושה ייחודית, ששנים אחר כך זיהיתי אותה כאורגזמה מנטלית ורגשית.

חשוב לי להדגיש: אני לא הייתי ילד שמתעלל ופוגע באחרים. מעולם לא התנהגתי את אותן מחשבות שהיו לי, ומצד שני, כילד, גם לא הייתי שיפוטי כלפי עצמי לנוכח קיומן, שלעתים זיעזע אותי.

בשלב מאוחר יותר של החיים, לקראת גיל בר המצווה, המחשבות קיבלו נופך עשיר ומורכב יותר. אם עד אז הסדיזם שבמחשבות היה רק פיזי, אז כעת הוא קיבל מימד רגשי, שהתבטא בצורה של מחשבות על השפלה והחפצה. ועם התעמקות המחשבות הללו, העמיקה גם התחושה האורגזמית שממנה ניזונתי כמעט כל לילה.

באותה תקופה התעוררו גם מחשבות מקבילות, מזוכיסטיות, וההנאה האורגזמית שהפקתי מהן היתה בעלת איכויות דומות לקודמה.

זה אולי קצת מפתיע שלמרות המחשבות המיניות הגועשות בי מגיל צעיר כל כך, האוננות דווקא הגיעה יחסית מאוחר - בסביבות גיל 16. אבל מהרגע שהתחלתי לאונן, עשיתי זאת באופן אקסקלוסיבי תוך דימיון של אותן מחשבות. רק כך יכולתי לגמור.

באותה תקופת נעורים גם הבנתי, בדרכים כאלו ואחרות, ומבלי לחשוף את הסוד שלי, שאני שונה. המיניות שלי שונה. ולא רק שונה, אלא בעיקר דפוקה. משהו שיש להסתיר ולא לדבר עליו עם אף אחד, לעולם. רק שאבא לא יגלה. והחברים. וכל הסביבה שלי. אלו היו הנסיבות בהן גדלתי.

כך יצא, שאת שנות בגרותי ביליתי ללא שיח פתוח וכנה על המיניות שלי. לא עם עצמי, ובטח שלא עם בנות זוג. בשלב כלשהו של חיי הבוגרים כמעט ושכחתי את הכל. את מה שמפעיל אותי. את המחשבות של הילד שבי.

ואז, לפני ארבע שנים, קרה משהו שגרם לי לייצר דיאלוג פנימי עם האדם שאני באמת. נכנסתי לתהליך, בהתחלה לבד, ואחר כך עם אנשים שאני אוהב. תהליך של גילוי דרכו נזכרתי ולמדתי לקבל את עצמי כפי שאני. להיות בקשר ישיר יותר עם החלקים הללו של האישיות שלי.

גיליתי סוף סוף את צורתו האמיתית של הבדס"ם שבי. אבל לא רק מהמקום של הילד. אלא גם מהמקום של הגבר והאבא. ובעיקר ממקום בוגר, רגיש, שמחפש את העומק, האמת והמקור - לא רק בתוכי, אלא גם בתוך מי שמולי ואיתי.

ולבסוף, לקחתי את כל הפנטזיות שלי וזרעתי תחתיהן תשתית של חיבור, אכפתיות, קרבה ואהבה. זה הבדס"ם שלי. 

כדאי לקרוא קודם את הפרק הראשון: פרק ראשון: אורגזמה של מלים

"תכף נתחיל," אמרתי לאשתי. זה הסשן המשותף השני שלנו. "ואת, ילדונת, תהיי בשקט." ביקשתי מהילדה, מביט בה מחויך. היא כבר היתה שכובה עירומה על מיטתנו בתנוחת דוגי קלאסית. "טוב אבא, תודה אבא."

"מה השטויות האלה, תגיד לי?" אשתי עיקמה פרצוף. "בשבוע שעבר היית האדון שלה, עכשיו אתה אבא שלה? מה יהיה?" עקצה כפי שרק היא יודעת.

"יש סיבה מדוע ביקשתי ממנה להיות היום הילדה המתוקה שלי." החיוך נמחק מפני בעודי מתבונן בה במבט חמור, כמו אב שתפס את ביתו "על חם" במעשה שלא ייעשה. הילדה השפילה מבטה וניסתה ללא הצלחה להחביא דמעה שקופה בזווית עינה. היא קברה את פניה בשמיכת הפוך הנעימה והתחבאה.

"אחרי הסשן הקודם שלנו," המשכתי, "הילדה הביעה חשש לקיים סשן נוסף. היא טענה בפני שאת סדיסטית, ואף ציינה שהיא מפחדת ממך." הפניתי באחת את מבטי בחזרה לאשתי בעודי מתיישב ליד הילדה, חופן את שיערה הפזור בידי וקופץ אותה לאגרוף. עיניה של אשתי נדלקו למשמע פרט המידע החדש שהרגע הונח בפניה. הרגשתי את הסערה המתחילה להתחולל בתוכה, כשהבינה שהילדה מפחדת ממנה.

"דבריה של הילדה הכעיסו אותי מאוד. נכון, ילדונת?" שאלתי את הילדה מבלי לצפות לתשובה. היא התבוננה בי במבט של עגל מבעד לכאב הקבוע הנובע ממתיחת שיערה. "עכשיו תסבירי לנו, ילדונת, מה הסיבה שכעסתי עלייך." ביקשתי, מרפה את אחיזתי, מתקרב אט אט אל הילדה, מסדר את שיערה הפזור ומנקה את פניה בזמן שאני מרים מעט את ראשה ומניח אותו על ירכי תוך ליטופים עדינים.

"כן אבא..." הילדה ניסתה לאסוף את עצמה, "אתה כעסת, אתה כעסת בצדק. אני פקפקתי בך. שאתה לא תשמור עלי. סליחה אבא, סליחה. אתה תסלח לי?" תחושת אשמה איומה ליוותה את הילדה המסכנה, והגיע הזמן לשחרר אותה. "כן ילדונת אהובה שלי, אני סולח לך." הילדה פרצה בבכי בשעה שהמשכתי ללטף אותה, בוחן כעת שוב את אשתי, שנראית מחויכת ומרוצה מכל המתרחש לנגד עיניה.

הסיבה לשמחתה של אשתי היא לא הבעת האהבה ההדדית והפורקן הרגשי שהתרחש זה עתה מולה. אשתי היא אישה חדה, חכמה וחריפה. היא מכירה אותי היטב ויודעת טוב מאוד שאני לא אסתפק בהתנצלותה של הילדה, תהא כנה ומרגשת ככל שתהיה. אשתי יודעת שאני אעניש אותה. ומעל הכל, אשתי יודעת מהו העונש.

"אבל ההתנצלות שלך לא אומרת שהפקפוק שלך יכול לעבור לסדר היום, ילדה יפה שלי." הוספתי. יבבותיה חדלו. היא משכה משיכה אחת באפה והתבוננה בי במבט תם. זזתי מעט והנחתי את ראשה בחזרה על המיטה, בעדינות מוגזמת כמעט, כאילו היתה תינוקת שזה עתה נרדמה.

התרחקתי. נעמדתי למרגלות המיטה ושילבתי את ידי. נעצתי בילדה את עיני, שכבר לא התבוננו בה באותו רוך. מבטי התחלף במבט תוכחה. מבט חמור סבר שהעביר לה מסר חד משמעי - לעולם אל תפקפקי בכך שאני אשמור עלייך.

תוך מצמוץ עיניים בודד הפניתי כעת את מבטי בחזרה לאשתי, שכבר כמעט ולא החזיקה את עצמה מציפייה לעומד לבוא.

"תתחילי, יקירתי." ביקשתי בקור רוח. "תדגימי לי על הילדה את כל מה שלמדת."

אין לתאר את הסיפוק שחשתי ממבטה המזוגג של הילדה בי, כאילו אמרה לי דרך עיניה תודה, משלימה עם העונש שלה וערוכה לקבל את כל העתיד לבוא. ומנגד, את הווייתה היוקדת, הלוהטת, והמרוגשת של אשתי, עת הניפה את השוט בדיוק כפי שלימדתי אותה, והנחיתה אותו בתנועה חדה ושופעת ביטחון, על עכוזה החשוף של הילדה. היה נדמה שההצלפה הזו העבירה גלים של רטט דרך כל גופה, כמו חלוק נחל הנזרק אל מעיין ושולח אדוות של מים אל כל קצותיו.

דממה טעונה במתיחות שררה בחדר לאחר ההצלפה המדויקת והאכזרית שאשתי הצליפה בילדה... אך מה שהתרחש שם בדקות שלאחר מכן, אפילו אני לא הייתי מצליח לנבא.

המשך יבוא...

"לא מתוקה שלי," ביקשתי ברכות, "כשאת מניפה את השוט, התנועה העיקרית צריכה להגיע מהמותן. בכך את משיגה שתי מטרות. קודם כל, העוצמה של ההצלפה הרבה יותר חזקה. ושנית, אך לא פחות חשוב, את מבזבזת כך פחות אנרגיה. הנה, תראי."

לקחתי ממנה לרגע את השוט בשעה שאני מתבונן בה בעיניים אוהבות, כמו מתעלם לחלוטין מהתחת המונף של הזונה, שהגישה אותו לאשתי לצורך סשן לימודי ההצלפות שהתבקשתי לקיים.

צרחה דקה וחדה ליוותה את אבחת השוט הקולחת, שלא השאירה ספק בדבר העתיד לבוא. החוד שלו חתך את האוויר ומצא את מקומו על נקודה מדויקת וריקה על ישבנה המונף של הזונה. "תודה אדוני," שמעתי מבעד לדמעות וחייכתי אליה חצי חיוך.

"הבחנת בהבדל מתוקה שלי?" פניתי שוב לאשתי. "שמעתי בבירור לפי הצרחה שלה שההצלפה הזו היתה בדרגה שמונה, ובכלל לא התאמצתי. נכון, זונה מהממת שלי?" שאלתי, כביכול באופן רטורי, בזמן שנגעתי עם האצבע המורה על הנקודה שעליה הצלפתי, שבינתיים החליפה צבע לאדום-ורדרד. "נכון אדוני," ענתה הזונה, תוך השתנקות ונשימות כבדות.

"תודה, תן לי בבקשה לנסות שוב." דרשה אשתי.

את השולטת שבה זיהיתי עוד מזמן. אבל המבט הסדיסטי, הבוהק וחסר המעצורים, שנצנץ כרגע בעיניה, היה חדש לי לחלוטין. זה משהו שאני עוד עתיד לעבד ולנתח רבות. מבעד לשכבות של בד ודרך האוויר הסמיך ועתיר המתח שמילא את החדר, הרחתי ללא עוררין את הרטיבות המתגברת בין רגליה של אשתי היקרה, למשמע צווחותיה של הזונה ולמראה הסימנים האדומים, המצטברים אט אט על פלחיה.

"רגע," עצרתי אותה, מרחיק את השוט ממנה ומסמן לה בשפת הגוף שלי להאט את קצב סוסיה הדוהרים, "הזונה צריכה מנוחה."

"תודה אדוני," הזונה יבבה. מבטינו ננעלו בחטף בעודי עומד לפניה ומתבונן על גופה החשוף. אשתי עוד לא ידעה בשלב זה כמה סף הכאב של הזונה גבוה. הגוף שלה לא באמת היה זקוק למנוחה. ההצלפה שהדגמתי זה עתה לא באמת היתה בדרגה שמונה. גם אני וגם הזונה, שנינו ידענו זאת היטב.

אז למה בכל זאת עצרתי ודרשתי הפסקה בשמה? זה פשוט - הלב שלה היה צריך לשמוע אותי אומר את המלים הללו. ובאותו הרגע שהזונה שמעה אותי אומר שהיא צריכה מנוחה, הכאב הפיזי הפועם באחוריה כמו התפורר ונשר ממנה, ובו בזמן תחושת חום ייחודית, פנטסטית, עטפה את גופה ואת נפשה, ומילאה אותה באהבה הטהורה שלי, שהעברתי לה בערוץ הישיר והבלתי נראה המתקיים בינינו.

תוך שימוש בשלוש מלים בלבד, הרמתי את הזונה מהמקום השפל שהיא היתה שרויה בו, והנפתי אותה למעלה אל הספייס שלה.

"שימי לב, מתוקה שלי," פניתי שוב לאשתי לאחר שתיקה של כמה שניות, הפכתי את השוט וכיוונתי את קצהו הקשיח אל בין רגליה של הזונה. בארבע תנועות מעגליות, קצרות ועדינות, הזונה הגיעה לאורגזמה, רוטטת ונאנחת חרישית, נשימותיה הקצרות כמו צועדות בקצב לפניה, מצמידה את רגליה ומיישרת אותן בעודה שכובה על הבטן על המיטה בביתנו, פרצופה תחוב עמוק בתוך הכרית שעליה אני עצמי שם את הראש כל לילה.

אשתי הביטה בי במבט חמור המזכיר את פרצופו הזעוף של ילד לאחר שנלקח ממנו צעצוע מאוד חשוב. "היא גמרה מהכאב", עקצה.

"לא יקירתי", עניתי. "היא גמרה מהמלים." 

המשך יבוא...

"אילו פרחים יפים קנית!" החמיאה לי גברת בגיל השלישי, בשעה שעמדה בסמוך למוכרת. "זה עבור אשתך?" היא המשיכה בחיטוטיה.

"כן, הפרחים הללו עבור אשתי", עניתי לה, חיוך מוסווה בזווית הפה שלי.

"נו, חבל שלא כל הגברים כמוך", היא החמיאה שוב והמשיכה לענייניה, אבל אני לא סיימתי איתה.

"הפרחים האלה אמנם עבור אשתי, אבל חכי שתראי את הפרחים שאני קונה לחברה שלי, גברת!" קראתי לכיוונה. 

"מה אתה מדבר שטויות" היא מנפנפת בידה וצוחקת, אבל אני רואה בעיניים שלה שבתוך תוכה היא מבינה שאני אמיתי איתה.

"אני רציני, גברת. יש לי חברה. אבל הכל בסדר, אשתי יודעת, והאמת שגם לה יש חבר, וגם הוא קונה לה פרחים מפעם לפעם. אנחנו בזוגיות פתוחה. את מכירה זוגיות פתוחה?" 

זה כבר היה טו מאץ' בשבילה כנראה, אז היא סיננה משהו ביידיש שלא הצלחתי להבין והמשיכה לדרכה. לא נותר לי אלא לשלם על הפרחים. אז פניתי למוכרת, שהיתה עדה לשיחה שהתנהלה זה כעת, והגשתי לה את כרטיס האשראי שלי.

"בעיני זה דווקא יפה מה שאתם עושים", היא פתחה בשיחה. "אם אתה רוצה לאהוב, תאהב. ללב יש אינסוף אהבה לתת, אתה לא חושב?"

"מלים כדורבנות יקירתי, בדיוק מסוג הדברים שיעוררו בי את הרצון לקנות פרחים גם לך". 

היא חייכה והסמיקה, ולאחר שיחה קצרה, נתנה לי את מספר הטלפון שלה לבקשתי.

חזרתי הביתה, נתתי לאשתי את הפרחים, אמרתי לה שאני אוהב אותה. התחבקנו. ואז סיפרתי את השתלשלות האירועים, ושאולי אצא יותר מאוחר עם מוכרת הפרחים החמודה. 

"איזה יופי!" אשתי התלהבה. "אני מקווה שיהיה לכם ממש כיף!"

רגע בחייהם של זוג במערכת יחסים פוליאמורית.