כדאי לקרוא קודם את הפרקים הקודמים:
פרק ראשון: תותים
פרק שני: רגעים של ציפייה
פרק שלישי: זה כמו לרקוד עם שד
קודם אשתף את הארועים שהתרחשו לאחר שהבאתי אותה לאורגזמה כל כך יפה וחזקה, מוטב שאתן מעט רקע עלי כדי להכניס את הקורא.ת אותי לקונטקסט הנכון, שיבהיר את עומק הבור אליו הכנסתי את עצמי תוך כדי התלקחות סוף הדייט הראשון שלנו לכדי סשן של ממש.
מין אוראלי, עבורי, הוא אקט יוצא דופן שמתחבר באופן ישיר עם מספר צרכים בדסמיי"ם המגורענים ביסודות של האישיות שלי, עליהם לא אפרט כעת. כתבתי על כך בעבר פה בבלוג ובחנתי את הנושא לעומק במהלך תקופת החקר העצמי שלי.
מין אוראלי יכול להיות גם ארוע ונילי לחלוטין עבורי. אלא שאם זו שאיתי פורטת על היצרים שלי באופן שמשמיע מוזיקה הרמונית, הארוע מיד מתהפך ונצבע אצלי בראש בצבעים יפים של אדום ושחור. וזה מביא אותי למקומות שבהם קשה הרבה יותר להשתלט על השד אותו הזכרתי בפרק הקודם.
ואם לא די בכך, המפגש עם האישה המופלאה הזו מתרחש בעיצומו של תהליך התנזרות שלי, במסגרתו לא הבאתי את עצמי לאורגזמה במשך מספר חודשים. קל להסיק אם כך, שכל גירוי הקל שבקלים עשוי לערער אותי; למרות השליטה העצמית שאני כבר שנים מטפח בקפדנות,
אני איני רובוט אלא רק בנאדם. ומיותר לציין בשלב זה, שהגירוי שהיא מחוללת בי גדול בסדרי גודל מרק "גירוי הקל שבקלים".
---
"אני הולכת להטריף אותך עכשיו, אתה שומע?" היא אומרת לי את זה כאילו קבעה לי עובדה, יד אחת שלה מונחת על החזה שלי והשניה אוחזת באיברי בחוזקה בשעה שהיא יורדת למטה ומתמקמת עם הראש שלה בין הרגליים שלי. היא מצמידה את לחייה אל הבליטה שמאיימת לפרוץ החוצה בכוחות עצמה. "פאק", היא מוסיפה, "מה אתה מחביא שם?"
נדמה שהיא נהנית מרגעי השליטה שלה בסיטואציה, ואני מאפשר לה את הדינמיקה הזו. אני חוקר אותה כעת, והמחקר שלי לא יכול להיות שלם מבלי שאני מאפשר לה לתת ביטוי לכל צד באישיות שלה, לכל צורך. ובהתאמה לכך רצוני הוא להפוך כל אבן בה מבלי שתרגיש את החובה להסתיר דבר ממני. בנוסף לכך, הביטחון שלה בעצמה ובמיניות שלה מעורר אותי, שלא לומר מטריף - אין דבר מדליק יותר מאישה המחוברת למיניות ולזהות שלה, ויודעת בדיוק מה היא רוצה וצריכה. וזה בכלל לא קשור לצד השוט המועדף עליה.
היא משחררת את חגורת העור שלי ופותחת את הכפתור של הג'ינס, בזמן שכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא איך אני תופס אותה משיערה השחור והארוך הגולש על רגליי, מוציא את החיה שבי ומשתמש בה בפראות כחפץ שהיא, כזונה הנועדה למלא את צרכיי. חונק אותה על הזקפה שלי, מרוקן אותה מעצמה באבחה חדה ומנצל את המקום שהתפנה כדי למלא אותה בי עד אפס מקום בגוף, בראש ובנפש שלה. מתבונן בה דומעת, פעורה ומתחננת אלי במבטה, לא שאפסיק, אלא שאגמור.
אני מרגיש כעת שאני ניצב במלחמה לא מול עצמי, אלא מול איתני הטבע שיצר אותי. הביולוגיה שלי היא זו שדוחפת אותי למגע. החשיבה ויכולת הסקת המסקנות שלי מתפוררות לאבק, והמניעים שלי פושטים מעצמם את שכבותיהם והופכים מזוהים עם אלו של חיה שהיא טורף. מדוע אני מעמיד את עצמי במבחנים כאלה? היש דבר מה שאני יכול ללמוד מכל זה? מחכה לי איזה פרס נכסף בסוף הדרך המזוכיסטית הזו בה אני מוליך את עצמי?
אני לא יודע את התשובות לכל השאלות הללו. הדבר היחיד שאני יודע כרגע, שעוד נשאר אנושי בי לנוכח מה שהיא מפעילה בי, הוא המילה הזאת. חבל ההצלה האחרון בהחלט שנשלח אלי מן המעמקים: להתנגד. להתנגד. להתנגד.
אני תופס אותה ביד אחת שלי בעדינות בשיערה, ואת היד השניה שלי מניח ברכות על פניה. ובמשפט אחד רגוע ומחויך שמשאיר אותה מבולבלת ומופתעת, אני מחזיר לידי את השליטה: "ומה בדיוק נראה לך שאת עושה?"
המשך יבוא...