מול המראה

אנשים רבים במרחב הזה מתייחסים לכלוב כפלטפורמת הכרות. ואני מודה שגם אני לאורך השנים התייחסתי אליו ככזה, אם כי לא רק כזה. כידוע לקוראים אותי, הרבה פעמים אני משתמש בפלטפורמה הזו כמקום לפרוק בו מחשבות שלי, רעיונות, רגשות שאני מרגיש, סיפורים שאני משתף לעתים, וכולי. ובכל זאת אני פתוח להכרות פה בכלוב ואכן הכרתי כאן לא מעט אנשים טובים, יפים ומיוחדים, ויצרתי עם חלקם קשרים משמעותיים שאחדים מהם נמשכים עד היום. 

אלא שלאחרונה הגעתי למסקנה שאולי לא נכון לי להישאר פה למטרות הכרות. "אז מה?" אתם בטח שואלים בציניות ובהרמת גבה, "תכיר בטינדר?"

והאמת היא ש - כן, אולי אכיר בטינדר. לאורך שנות המחקר שלי התגבשה אצלי אמונה שבכל אדם יש משהו בדסמ"י. בכל אחד ואחת יש צורך כלשהו, קטן או גדול, להתמסר. לתת את עצמו לאחר בצורה טוטאלית, להיפתח, להתרוקן. תקראו לזה איך שתקראו, זה אותו הדבר אצל כולנו. "כולם רוצים בסופו של דבר לחזור לרחם", אבחנה נכונה חברה טובה שלי. 

ובין כה וכה מעולם לא הייתי אדם של תפאורה ושל סשנים מרהיבים. הבדס"ם שלי מאז ומתמיד היה חוויה שהיא יותר פנימית ורגשית, וכך הם גם האנשים איתם יצרתי חיבורים כאלה. 

האתגר שלי כעת הוא למצוא אדם כזה שוב. אדם שלא מגדיר את עצמו בדסמ"י אבל יש בו משהו, את הניצוץ הזה. אני רוצה לראות את הניצוץ, למצוא אותו, ולהוציא אותו החוצה לחופשי בי ובמי שבוחר.ת להיות איתי, ולצאת איתם למסע מבלי להגדיר מראש את היעד שלו, אלא פשוט להפיק את המיטב מהדרך.

בהצלחה לי! 

כדאי לקרוא קודם את הפרקים הקודמים:

פרק ראשון: תותים

פרק שני: רגעים של ציפייה

פרק שלישי: זה כמו לרקוד עם שד

קודם אשתף את הארועים שהתרחשו לאחר שהבאתי אותה לאורגזמה כל כך יפה וחזקה, מוטב שאתן מעט רקע עלי כדי להכניס את הקורא.ת אותי לקונטקסט הנכון, שיבהיר את עומק הבור אליו הכנסתי את עצמי תוך כדי התלקחות סוף הדייט הראשון שלנו לכדי סשן של ממש.

מין אוראלי, עבורי, הוא אקט יוצא דופן שמתחבר באופן ישיר עם מספר צרכים בדסמיי"ם המגורענים ביסודות של האישיות שלי, עליהם לא אפרט כעת. כתבתי על כך בעבר פה בבלוג ובחנתי את הנושא לעומק במהלך תקופת החקר העצמי שלי.

מין אוראלי יכול להיות גם ארוע ונילי לחלוטין עבורי. אלא שאם זו שאיתי פורטת על היצרים שלי באופן שמשמיע מוזיקה הרמונית, הארוע מיד מתהפך ונצבע אצלי בראש בצבעים יפים של אדום ושחור. וזה מביא אותי למקומות שבהם קשה הרבה יותר להשתלט על השד אותו הזכרתי בפרק הקודם.

ואם לא די בכך, המפגש עם האישה המופלאה הזו מתרחש בעיצומו של תהליך התנזרות שלי, במסגרתו לא הבאתי את עצמי לאורגזמה במשך מספר חודשים. קל להסיק אם כך, שכל גירוי הקל שבקלים עשוי לערער אותי; למרות השליטה העצמית שאני כבר שנים מטפח בקפדנות,
אני איני רובוט אלא רק בנאדם. ומיותר לציין בשלב זה, שהגירוי שהיא מחוללת בי גדול בסדרי גודל  מרק "גירוי הקל שבקלים".

---

"אני הולכת להטריף אותך עכשיו, אתה שומע?" היא אומרת לי את זה כאילו קבעה לי עובדה, יד אחת שלה מונחת על החזה שלי והשניה אוחזת באיברי בחוזקה בשעה שהיא יורדת למטה ומתמקמת עם הראש שלה בין הרגליים שלי. היא מצמידה את לחייה אל הבליטה שמאיימת לפרוץ החוצה בכוחות עצמה. "פאק", היא מוסיפה, "מה אתה מחביא שם?"

נדמה שהיא נהנית מרגעי השליטה שלה בסיטואציה, ואני מאפשר לה את הדינמיקה הזו. אני חוקר אותה כעת, והמחקר שלי לא יכול להיות שלם מבלי שאני מאפשר לה לתת ביטוי לכל צד באישיות שלה, לכל צורך. ובהתאמה לכך רצוני הוא להפוך כל אבן בה מבלי שתרגיש את החובה להסתיר דבר ממני. בנוסף לכך, הביטחון שלה בעצמה ובמיניות שלה מעורר אותי, שלא לומר מטריף - אין דבר מדליק יותר מאישה המחוברת למיניות ולזהות שלה, ויודעת בדיוק מה היא רוצה וצריכה. וזה בכלל לא קשור לצד השוט המועדף עליה.

היא משחררת את חגורת העור שלי ופותחת את הכפתור של הג'ינס, בזמן שכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא איך אני תופס אותה משיערה השחור והארוך הגולש על רגליי, מוציא את החיה שבי ומשתמש בה בפראות כחפץ שהיא, כזונה הנועדה למלא את צרכיי. חונק אותה על הזקפה שלי, מרוקן אותה מעצמה באבחה חדה ומנצל את המקום שהתפנה כדי למלא אותה בי עד אפס מקום בגוף, בראש ובנפש שלה. מתבונן בה דומעת, פעורה ומתחננת אלי במבטה, לא שאפסיק, אלא שאגמור.

אני מרגיש כעת שאני ניצב במלחמה לא מול עצמי, אלא מול איתני הטבע שיצר אותי. הביולוגיה שלי היא זו שדוחפת אותי למגע. החשיבה ויכולת הסקת המסקנות שלי מתפוררות לאבק, והמניעים שלי פושטים מעצמם את שכבותיהם והופכים מזוהים עם אלו של חיה שהיא טורף. מדוע אני מעמיד את עצמי במבחנים כאלה? היש דבר מה שאני יכול ללמוד מכל זה? מחכה לי איזה פרס נכסף בסוף הדרך המזוכיסטית הזו בה אני מוליך את עצמי?

אני לא יודע את התשובות לכל השאלות הללו. הדבר היחיד שאני יודע כרגע, שעוד נשאר אנושי בי לנוכח מה שהיא מפעילה בי, הוא המילה הזאת. חבל ההצלה האחרון בהחלט שנשלח אלי מן המעמקים: להתנגד. להתנגד. להתנגד.

אני תופס אותה ביד אחת שלי בעדינות בשיערה, ואת היד השניה שלי מניח ברכות על פניה. ובמשפט אחד רגוע ומחויך שמשאיר אותה מבולבלת ומופתעת, אני מחזיר לידי את השליטה: "ומה בדיוק נראה לך שאת עושה?"

המשך יבוא...

כדאי לקרוא קודם את הפרקים הקודמים.

פרק ראשון: תותים
פרק שני: רגעים של ציפייה

אני נצמד אל המשענת של הספה כדי לעשות לה מקום לשבת בין הרגליים שלי. "אין צורך שתמשיכי לשבת על השטיח, בואי תעלי לפה", אני מזמין אותה להתיישב באותו טון עקבי, רגוע, ונינוח, כביכול ביקשתי ממנה דבר פשוט ויומיומי.

היא עולה על הספה ומתיישבת בין רגליי, עם הגב אלי, ואני תופס אותה בחיבוק מאחוריה בידי ומצמיד אותה לקרבי. אנחנו צמודים עכשיו באופן כזה שלא רק ששתי הידיים שלי פנויות לגעת בה בכל אזור בגוף שלה שאחפוץ, אלא גם הפה שלי צמוד לאוזן שלה ואני יכול ללחוש לה לחישות או להמשיך להשתכר מהריח שלה ומהפרומונים שעולים ממנה ומנסים להוציא אותי משליטה כלל ועיקר.

יד אחת שלי מוצאת את מקומה על הירך שלה ובו ברגע שאני מתמקם עליה, היא מסיטה מעט את הירך ומפשקת אותה. היא מסמנת לי באופן בלתי מילולי שהגוף שלה פתוח עבורי ומזמין אותי להמשיך לחקור אותה ולגעת בה.

היד השניה שלי מחבקת ומערסלת את פלג גופה העליון דרך החזה שלה ועד לאזור הצוואר. עם היווצרות המגע הזה היא גונחת קלות ומיד ממלאת את הריאות שלה באוויר. הראש שלה נשמט אחורה אלי והיא שעונה עלי כעת לחלוטין. עיניה עצומות והיא מתמסרת למגע שלי, כאשר הגוף שלה מעביר לי מסר חד-משמעי של אמון: אני פה בשבילך; עשה בי כרצונך. 

הגוף שלי מיד מגיב אליה ואני מרגיש את זרימת הדם המוגברת לאזור החלציים שלי. לא עוברות שניות רבות עד שאני חש את עצמי באירקציה מלאה מבעד לג'ינס. אני מצמיד אותה אלי עוד יותר על מנת שתרגיש בהשפעה שיש לה עלי ועל הגוף שלי. אני רוצה שהיא תדע מה היא עושה לי. חיוך ממלא את פניה ופיה נפתח כשהיא מרגישה את האיבר הזקור שלי מבעד לשכבות של בד כנגד גבה, והאגן שלה מתחיל לנוע בתנועות סיבוביות באופן שנדמה כמעט לא-רצוני.

"שלושה שבועות אנחנו יחד", אני לוחש לה "שמרגישים לי כמו שלוש שנים. אני רואה אותך", אני מוסיף "ועכשיו את תראי לי אותך במקום הכי אינטימי שלך, טוב?" אני שואל, אבל השאלה הזו היא כמובן רטורית ואינה נועדה לקבל את האישור שלה, הלוא כבר קיבלתי אותו, כשם שהיא נועדה פשוט לזרוע בה את העתיד להתרחש.

"כן...", היא לוחשת, "כן, אני אראה לך כל מה שתרצה לראות". מילותיה כמוזיקה לאוזניי ומוסיפות להציף בי את הקונפליקט האדיר שאני נמצא בו. הן מחייבות אותי להגביר את רמת העצימות של המלחמה שלי ביצרים שלי. על המאבק הפנימי המתחולל בי כעת, היא כמובן לא יודעת דבר וחצי דבר. היא מרוכזת כרגע אך ורק בעצמה ובסטייט הריחוף ששמתי אותה בו - וטוב שכך. כך בדיוק אני רוצה אותה, בחוויה אישית ואינטימית שלה עם עצמה, כאשר אני שם בפנים באותה החוויה, כאורח מיוחד במינו שלוקח חלק ומנווט אותה במקומות בהם היא הכי חשופה ופגיעה.

היד שעל הירך מתקדמת לאט אל בין רגליה ומסיטה את החצאית שלה. היא פוגשת תחתוני תחרה ספוגים ברטיבות ומתחילה לנוע עליהם בתנועות קבועות מעל הליבה שלה שנפיחותה ובשלותה מורגשות בבירור, ומעל הפתח שלה לסירוגין. היא בולעת רוק במהירות וקצב גניחותיה, כמו גם קצב תנועות האגן שלה, גובר.

זה כמעט מתבקש שאפרוץ עכשיו את כל המחסומים, אהפוך אותה עם הפנים אלי, אפתח את הג'ינס שלי ואחדור לתוכה באבחה חדה ומהירה, שתעתיק ממנה את נשימתה ותכניס אותה באחת לספייס נדיר ביופיו, בשעה שאנחנו מממשים את החיבור הרגשי והמנטלי שטיפחנו בשבועות האחרונים ומתרגמים אותו למישור הפיזי. לרגע עוברת בי מחשבה פן היא עלולה להתאכזב אילו לא אעשה כך עכשיו ומיד, ואף לקחת את זה על עצמה ולתהות אם זו אשמתה.

לא, אני אומר לעצמי. אסור לי לחשוב ככה. אסור לי להתפתות. אני לא עליתי אליה הביתה כדי לספק את הצורך החייתי שלי. ולמרות שהשד שלי עכשיו זועק בכאב ובכעס, מאיים לפרוץ את דלת הכלוב שלו ולרקוד עם האישה הנפלאה שאיתי את הריקוד שלו במקומי, אני לא אתן לו לעשות את זה ואני אעצור בעדו בכל מחיר. הדיבור הפנימי הזה מחזיר אותי להומיאוסטסיס ככל הניתן, ואני חוזר להתרכז בה וביד שלי המענגת אותה כבר מתחת לתחתוניה.

אני קשוב לנשימות שלה ולתנועות גופה. זו הפעם הראשונה שאני נוגע בה ככה ולכן הקשב שלי מתחדד אפילו יותר. על הנקודות בראש ובלב שלה הצלחתי ללחוץ בהצלחה יתרה, האם אצליח ללחוץ גם על נקודות גופה בהתאמה? נדמה שבמקרה הזה כן, כי עם גניחותיה והדופק המאיץ שלה אני גם מגביר את קצב ולחץ התנועות שלי על הליבה שלה, שכבר מזמן מבעבעת והגיעה לנקודת הרתיחה שלה. וברגע קוסמי אחד אני מכניס שתיים מאצבעות ידי השניה לפיה הפעור, מחזיק בה חזק מבלי שיש לה אפשרות להשתחרר, ודרך תנועות היד השניה שלי היא מקמרת את גבה ועוצרת לרגע את נשימתה, גלי צונאמי של רטט עז עוברים בכל גופה ומבשרים לה שהיא הגיעה לנקודת האל-חזור. היא מתכווצת כולה לרגע והופכת קפוצה כאגרוף, רק כדי להשתחרר מיד אחר כך באופן מוחלט וטוטאלי, ובזעקה בלתי נשלטת שלא תשאיר אף שכן ישן, היא גומרת בידיים שלי וחווה אורגזמה עוצמתית, אינטימית, ורטובה עד מאוד.

אני משחרר לאט לאט את עוצמת האחיזה שלי בה ונותן לה להתרפק עלי ולהחזיר את נשימותיה וקצב דפיקות ליבה. אני מסיט את פניה אלי בעודנו יושבים ככה, טורסו שלי כנגד גב שלה, ומנשק אותה נשיקה איטית ועמוקה. הלשונות שלנו מתערבבות זו בזו וידה מחזיקה את פני. אני מרגיש נחמה אדירה איתה, כאילו דרך הנשיקה שלה אמרה לי - תודה לך, תודה שהבאת אותי למקום הזה, תודה על מה שעשית, תודה שאתה מוביל אותי בשביל המיוחד שלך.

אלא שברגע הזה היא מרשה לעצמה גם חופש תנועה ומסתובבת אלי, מתחילה לנשק את צווארי ולגעת בי, יד אחת על פניי והשניה נעה מעלה ומטה מעל הבליטה העיקשת שמבעד למכנסיים. זה היצר שלה לספק אותי שמשתלט עליה עכשיו, ומגמת גופה בירידה מתוקף רצונה לבדו, מבקשת לחזור לאט לאט אל ברכיה, אל התנוחה שאיתה התחלנו את הביקור הזה בבית שלה. אני מבין באותו הרגע שהמלחמה הפנימית שלי רחוקה מלהסתיים, ואת מה שעתיד להתרחש כעת אני אצטרך לנהל ולנווט בעדינות, רגישות, זהירות ומודעות רבה.

המשך יבוא... 

כדאי לקרוא קודם את הפרק הראשון:

תותים

 
אני לוקח תות מהקערה ומתבונן בו ארוכות בזמן שהיא נושאת אלי מבט קפוא אך סקרן, מנסה להתרגל לסיטואציה הבלתי צפויה אליה נקלעה, וממתינה שאומר משהו.

"בחרת טוב את התותים, את יודעת?" אני שובר את השתיקה ואיתה את המבוכה שהיא מרגישה. "תראי כמה הוא אדום, נפוח, בשרני, מבריק, בשל ועסיסי. נראה כאילו ברגע שתתני בו ביס קטנטן, כל הנוזלים המתוקים שלו פשוט יתפוצצו לך בתוך הפה." בחירת המלים המודעת שלי לא מרתיעה אותה, והיא מלקקת קלות את שפתיה מבלי לומר דבר.
 
אני מקרב את התות לפיה, שנפתח אל מול המחווה שלי. אני מניח אותו על לשונה בעדינות ומנגב קלות את האצבעות שלי על שפתה התחתונה, הבשרנית והלחה, כשאני מוציא אותן. "לבריאות", אני מברך, לוקח תות אחד בעצמי ושנינו לועסים ובולעים יחד, כל אחד את שלו.
 
"אתה עושה ככה עם כל אחת שמזמינה אותך אליה אחרי דייט ראשון מוצלח?" היא מנסה לעקוץ, ומשפת גופה ניכר שהיא מרגישה יותר בנוח עם הסיטואציה הבתולית הזו, שקל לנחש שמעולם לא חוותה דבר דומה לה. "בואי נסתפק בזה שטוב שלא קנית אבטיח. כי היית יוצאת מהסיפור הזה הרבה יותר מלוכלכת, כמו הדייט הקודם שלי", אני מחזיר לה עקיצה בהקבלה. היא מצחקקת ומקבלת את תבוסתה בקרב שבחרה.
 
"אני מרגיש שאת עדיין רעבה, אבחר לך עוד אחד" אני ממשיך, מוציא תות עסיסי נוסף מהקערה ומגיש לה אותו בסמוך אליה. היא מתקרבת אליו ופותחת את פיה, אבל אני מרחיק אותו ממנה בשעה שאני רוכן כלפיה באיטיות. "לא ככה. הפעם אני מבקש שתקחי אותו ישירות ממני. תני לי להזין אותך", אני נוגס בקצהו העבה של התות בפי ומשאיר אותו שם עבורה.
 
היא מתרוממת אלי מעט כשידיה מונחות על ברכיי, ומכניסה את התות אל פיה כך שהשפתיים שלה נוגעות-לא-נוגעות בשפתיי. אני מביט בה ככה והיא בי. שניות עוברות עד שלבסוף היא עוצמת את עיניה ומנסה להתקרב כדי לנשק אותי, אבל בו ברגע אני נוגס בצד שלי של התות ומתחיל ללעוס אותו מבלי לאפשר לה להוציא לפועל את המהלך שלה.
 
"חמדנית שאת. נותנים לך אצבע ואת רוצה את כל היד, הא?" אני משתעשע בה. הלחיים שלה סמוקות והנשימה שלה הופכת מעט כבדה. אני יודע היטב את הרחשים המתחוללים בגוף שלה כעת. הבל פיה פוגש אותי והריח הנפלא של הנשימה שלה ושל עור גופה מוסיף לשכר אותי. כמה כוח יש לריח אחד קטן ופשוט - עלינו. וכמה חזקה היא ההשפעה שלו.
 
הנוכחות המיוחדת של האישה הזו מולי והאור הבוהק ממנה כמעט ומסנוורים אותי; מבלי לדעת, היא פורטת בקלות כמעט בלתי נתפסת על מיתרי היצרים שלי, בדרכים שהיא עוד לא מסוגלת אפילו להבין. היא מעמידה את השליטה העצמית שלי במבחן קשה. יש בי חלק חייתי שרוצה לתפוס אותה ברגע זה בשתי ידי, לקרוע ממנה את הבגדים המיותרים שהיא לובשת לגופה, לטרוף אותה ללא רחמים ולתבוע עליה בעלות בדרכים שהיא לא חלמה שאפשריות בכלל. להפגיש אותה עם קצוות של אקסטזה שלא ידעה שמסוגלת להם.
 
וסביר שברגעי האינטימיות העמוקה הזו שמתקיימת בינינו עכשיו, זה בדיוק הדבר שהיא מקווה שיקרה - שאקרע ממנה את הבגדים ואתאחד איתה כאילו אין מחר. אבל היא עדיין לא יודעת, שבניגוד לגברים שהיא אולי היתה רגילה אליהם עד היום, זה שנמצא איתה כעת הוא אדם בעל איפוק רב, שיודע לחשוב מהאיבר הסקסי ביותר, למרות הפיתוי, במיוחד ברגעים כאלה של ציפייה.
 
"מה אתה עושה לי..." היא מודה בפני במבט מבקש, "איך אתה שורף אותי עם האש הזאת שלך..."
 
והנה, בדבריה אלה היא פותחת בפני את דלת נפשה והערב שלנו יכול להתקדם אל מחוזות חפצי.
 
המשך יבוא...

"איזה כיף לראות אותך סוף סוף בתלת-מימד," אני קורא לכיוונה בשעה שאני מסיר את הקסדה וסוקר אותה עם עיני מלמעלה כלפי מטה ובחזרה. מבטינו נפגשים. "איזה כיף לראות אותך!", היא משיבה לי ומחייכת. 

אני נועל את האופנוע במנעול הדיסק שלי מבלי למהר, מתקרב אליה ואוחז בה בעדינות במותניה. אני משפיל אליה מבט. "את נמוכה משחשבתי", אני עוקץ. "אני לא, זה פשוט אתה כזה ארוך", היא לא נותרת פראיירית. אני מחבק אותה ומסניף - הריח שלה משכר והיא עוטפת את גבי בשתי ידיה ומתמסרת לחיבוק שלי. שפת הגוף שלה כבר מדברת אלי, ומספרת לי סיפור מובהק שלא משתמע לשתי פנים. 

זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים לאחר מספר שבועות של שיחות אינטנסיביות במרחב הוירטואלי. שיחות שכמו תמיד, סבבו בעיקר סביבה. על החיים שלה, על העבר והילדות שלה, על העולם הרגשי העמוק והמורכב שלה, ובמידה מועטה, אפילו על הפנטזיות שלה. המילה בדס"ם לא נאמרה אפילו פעם אחת היות שדרכנו הצטלבו במרחבים וניליים וקונבנציונליים. בשכל שלה אין לה מושג וחצי מושג על הזהות הבדסמי"ת שלי, אבל בלב שלה היא מרגישה. הסיבה מדוע אני קובע את זה בכזה ביטחון, היא כי אני בעצמי מרגיש אותה, וכבר הבנתי מזמן שהרגש שלי, אולי כוח העל שלי אם יש כזה דבר בכלל, הוא תמונת מראה של מה שמרגיש זה שמולי, אם אני רק משכיל להקשיב לו בצורה הנכונה. 

היא חובשת את הקסדה שהבאתי לה ועולה. היא עוד לא יודעת את זה, אבל זה מבחן האמון הראשון שאני אציב בפניה, אחד מיני רבים, מבלי לומר מילה אודותיו, כאשר אני מפגיש אותה עם סיטואציה שבה היא לא רק חייבת לסמוך עלי, שלא לומר לשים את החיים שלה בידי, אלא גם לשחרר שליטה. 

אנחנו רוכבים אל היעד שלנו ומוסיפים לשוחח על החיים, להיחשף, לצחוק, ולהעמיק. אני יושב מולה בביטחון, רגליי פשוקות וגבי זקוף, קולי אסרטיבי ומילותיי אמפתיות, מתבונן בה בריכוז וקשוב אליה באופן פעיל, בשעה שאני מייצר עבורה את המרחב המשותף הבטוח הנכון לה כמיטב יכולתי.

הדייט הזה מתנהל בשני מישורים. במישור שמעל לפני השטח, זהו דייט ונילי כמו עוגת יום הולדת ללא פצפוצים. אבל במישור שמתחת לפני השטח מתקיים ערוץ תקשורת נוסף. זה המשחק שלה בשיער שלה באצבעותיה והחיוך בזווית העין, זה האופן שהיא פוזלת אל השפתיים שלי בזמן שאני מדבר, זה הסומק שעוטף את פניה כשאני מסתכל עליה ומציע ניתוח של סיטואציה זו או אחרת עליה שיתפה, זה האופן בו היא מפנה אלי את פלג גופה העליון והמיקרו-הבעות שלא פספסתי אף אחת מהן. 

הבטחתי להחזיר אותה הביתה עד חצות, וכך עשיתי. כבר ב 23:55 היינו למרגלות ביתה שבצפון עיר במרכז הארץ. "הבטחת להחזיר אותי בחתיכה אחת עד 12 בלילה, וקיימת." היא מחמיאה. "בוודאי, יקירתי", אני לא מתבלבל, "אני תמיד עומד בהבטחות שלי", מזכיר לה. 

"אהם..." היא מכחכחת רגע בגרונה במבוכה קלה, כאילו מחפשת להגיד משהו שבו היא מהרהרת כבר זמן מה. "תרצה לעלות לקצת...?" היא אוזרת אומץ ושואלת. 

"לעלות לקפה? כבר קצת מאוחר בשביל קפה, את לא חושבת?" אני עוקץ. "זה בסדר, יש לי גם תה. ותותים", היא מנסה לשכנע. היא יודעת היטב על החיבה המיוחדת שלי לתותים ואני תוהה לרגע אם מדובר פה בפעולה מכוונת מצידה. בעצם זה לא כל כך משנה בשלב זה, הלוא כבר קיבלתי ממנה את כל המידע שאני זקוק לו. "חוצפנית," אני צוחק. "את הרי יודעת שלזה אני לא יכול לסרב."

אני פוגש בית מסודר ומעוצב בצורה מינימליסטית, כפי שאני אוהב. הסלון שלה מזמין והטעם העיצובי שלה הוא מיוחד ואף נועז במידה, אבל לא מוזר או חריג. איכשהו כשאני עומד במרכז המרחב הזה, מרגיש לי שכל הקוביות סביבנו מסודרות מעצמן בדיוק בסדר הנכון. "איזה יופי", אני מחמיא. "אני אוהב מאוד את מה שעשית פה." היא מחייכת ופונה לכיוון המטבח, "שב, אני אלך להכין לנו את התותים." 

"לא", אני משיב לה. הטון שלי בכוונה משתנה לטון שמזכיר משהו שדומה למתן הוראה והמבט שלי אליה חמור סבר. "מה...?" היא מתבלבלת לרגע.  אני מחליף את המבט בחיוך ועונה: "שבי את יקירתי, אני אכין לנו את התותים." היא מחייכת ומתיישבת בלא אומרת מילה, והיא לא צריכה לומר כלום. פעולותיה אומרות הכל: למרות שאנחנו בדירה שלי, אתה בשליטה. אתה תתהלך בבית הזה כאילו הוא שלך למרות שמעולם לא היית פה, ואני אשב כאן ואחכה לך. 

אני חוזר עם קערה עשירה בכל טוב ומתיישב על הספה לידה, במרחק מה ממנה. מזלגות לא הבאתי. היא מיד זזה אוטומטית ומתקרבת אלי כדי לשבת קרוב יותר אלי. את המישור השני כבר ציינתי?

"נאכל בידיים?" היא שואלת בתמיהה. "בידיים שלי", אני משיב לה. רגע של שתיקה. "אה..." היא אומרת ומשפילה את מבטה, "אני..." אבל אני לא נותן לה לסיים את המשפט. "זה בסדר", אני מנסה להרגיע. "אני רוצה לבקש ממך משהו קטן." ומחכה לתגובתה.

"כן?" היא עונה ומחזירה אלי את מבטה. העיניים שלה כל כך גדולות עכשיו כשהן שואלות אותי מה בעצם אני רוצה ממנה. "שבי פה, ליידי," אני עונה בטון כל כך חם, מכיל ורגוע, כשאני מצביע על השטיח שלרגליי. לקחתי הימור רציני כשעשיתי את זה וידעתי טוב מאוד שאני מטיל קוביה. באותה המידה שהיא עשויה להתלהב, היא עלולה גם להירתע ולהתנגד. אפילו לבקש שאלך. האם יצרתי מרחב מספיק בטוח לאורך השבועות האחרונים, שהתכנס אל תוך הדייט המושלם הזה איתה? האם היא מרגישה מספיק בנוח איתי להראות לי סוף סוף את הנשלטת שבה? האם היא מבינה משהו על עצמה ועלי, מבלי שאי פעם שוחחנו עליו במישרין? 

שניות ארוכות כנצח עוברות בשעה שהיא מעבדת את הבקשה ששמעה. היא מבינה את המתרחש. היא יורדת לבסוף מהספה בתנועה איטית אך אלגנטית אל ברכיה, ומתיישבת ליידי במבוכה. "ככה רצית?" היא שואלת, ולראשונה אי פעם, היא נותנת לי בקולה המיוחד לנהל שיחה ישירה עם הנשלטת שבה. אני מסתיר היטב את ההתלהבות שלי והשמחה מכך שהקוביה התגלגלה לטובתי, ועונה לה: "כן, ממש ככה. כעת, בואי נאכל קצת תותים, טוב?" 

המשך יבוא...

ילד בן חמש מתבונן אל תוך אקווריום, מהופנט. באקווריום נחש גדול, נחש חנק, שזה עתה עסוק בלבלוע אפרוח קטן וצהוב בעודו בחיים. 

דמעות גדולות ושקופות נקוות בתחתית עיניו של הילד הקטן ומטפטפות אל הרצפה הקרה של החלל. 

אדם ניגש אל הילד ושואל אותו, חמוד שלי, מה קרה?

"הנחש יהיה לבד," הילד עונה. "אחרי שהוא יאכל את האפרוח, הוא יהיה לבד. זה עצוב."

הילד הקטן עוד לא יודע את זה, אבל הוא עתיד לגדול. ולאורך השנים המהותיות של ההתבגרות שלו, הוא יחווה שלל חוויות. הוא יחווה מוות ולידה מחדש, הוא יצחק וגם יבכה, הוא יחווה רגעים של חרדה ואף רגעים של ייאוש טוטאלי. עוד שנים רבות, הוא יהיה בסיטואציות של סכנה גדולה מאוד - סכנת חיים מיידית, וייחלץ מהן. והוא גם יחווה אושר טהור, אהבה, התפתחות ולמידה בלתי פוסקת.

הוא יהפוך לגבר, ואז גם לאבא. ומה היה עושה אותו אבא, אילו היה יכול להשיב את גלגל הזמן אחורה, כל השנים האלה אל אותו ילד בוכה בביתן הנחשים. מה הייתי אומר לו?

"הנחש לא לבד, ילדי היקר", הייתי מפציר בילד.  "אתה לעולם לא לבד." 

חזרתי היום מנסיעה קצרה לסין, ואיך לא, הבאתי מתנות לבנות שלי. קניתי לכל אחת מהן תיק יפה ובתוך כל תיק הטמנתי עולם של שפע - קלמרים, עפרונות, צבעים, ניירות יצירה, קשתות, צמידים, ואפילו נרתיק נסיעות שבתוכו מתחבא שפע נוסף. 

זה היה תענוג גדול בשבילי לצפות בהן מתאהבות בתיקים החדשים שקיבלו ברגע שראו אותם, ואז מגלות לאט לאט ובכוחות עצמן את המתנות שהטמנתי בתוכם. אלה רגעים קטנים של אושר ענק בשבילי, שהם כל כך חשובים דווקא בתקופה הזו, שהיא תקופה מורכבת וקשה בחיים שלי, תקופה שבה אושר הפך למצרך נדיר למדי.

באופן פרדוקסלי, הצפייה שלי בבנות נהנות מהמתנות שהבאתי להן מסין ומגלות אותן בזו אחר זו, גם מקלפת גלד מפצע מהילדות שלי עצמי, וגם מרפאת אותו בעת ובעונה אחת. אחת מהנפלאות האלה, אני מניח, שחווים אותן כשעושים ילדים.

ולרגע אחד אני שואל את עצמי, למה אני לא מתרגש כל כך מהמתנות שאני נותן לעצמי? ולמה בעצם, אני לא נותן לעצמי מתנות כלל? כבר כתבתי לאחרונה על הצורך הזה, צורך שאני צריך שיופיע. הצורך להחזיר לעצמי משהו בחזרה. לתת מתוך אהבה טהורה, אותה האהבה שאני נותן לבנות שלי - גם לעצמי. כי כפי שמגיע להן, מגיע גם לי. 

וכמו המתנות שאני צריך לעצמי, כך אני גם צריך שאת תתני לי את עצמך במתנה. מתנה מרובת שכבות שהשנים שלך הטמינו בך. וגם אני אגלה את המתנות הללו בכוחות עצמי. אקלף שכבת-מתנה אחת, כדי למצוא שם את שכבת המתנה הבאה בתורה אחריה. 

כמו בובת בבושקה מעץ, כך אני רוצה שתתני לי אותך. וממש כמו בובת בבושקה, ככל שאפתח ואגלה אותך, כך את גם תהיי יותר קטנה ועוד יותר קטנה. עד שאגיע לבבושקה הקטנה ביותר שלך, הליבה, הבסיס, הפירוק שלך ליסודות. ואז אציב את כולן לפני, אחייך ואומר, הנה, מתנה יקרה, עכשיו את סוף כל סוף - שלי.

אני יודע שהבטחתי בכותרת שזה יהיה עוד פוסט לא בדסמ"י כלל. מה אני יכול להגיד? שיקרתי... 

אני צריך אותך בהתמסרות טוטאלית אלי. צמד המלים האלה, "התמסרות טוטאלית", נזרק פה לא מעט במרחב הזה. אבל כמו כל דבר אחר, גם הוא מושג נזיל שמתקיים על ספקטרום: המשמעות של התמסרות טוטאלית בעולם המונחים שלי, אינה בהכרח זהה למשמעות שלה בעולם המונחים שלך, הקורא.ת אותי כעת. 

האמת שבשבילי זה מאוד פשוט. זו הנוכחות שלך איתי כשאני חושף בפנייך, לאט לאט, את האפלה שבי. לא מול כל אחת היא יוצאת החוצה, וגם כשהיא יוצאת, לא באותה רמת העצימות. כך אני צריך אותך - ככלי קיבול ריק, שמוכן לקבל ולהכיל לתוכו את כל האופל שאני אשפוך אליו.

תהיי זונה של המלים שלי ושפחה של המעשים שאבצע בך. תהיי בובה של הדרכים בהן אחלל אותך. תהיי שפוטה של המבטים שלי בך ותביני אותי רק דרכם ללא תוספות. תהיי תלמידה שמוכנה ללמוד וילדה קטנה שמוכנה לקבל עיטוף ואהבה. תני לי למלוך בך. לא רק בגוף שלך, אלא גם במחשבות שלך. ולבסוף, ברגשות שלך.

כשאת שם למטה לרגליי, זה פשוט. תהיי הדבר שאני רוצה שתהיי באותו הרגע.

שחררי את הרסן והזיזי הצידה את המגננות המרוסקות שלך. שימי את הלב שלך בידיים שלי בשעה שאת יודעת שאני אשמור עליו מכל משמר. תני לי טיפה אחת קטנה של אמת ממך, והביטי בי כשאני משיב לך בחזרה אוקיינוס שיטביע אותך בו. 

כשתהיי שם בשבילי - במקום הנדיר והמיוחד הזה - אולי אז סוף סוף אשתכנע - שאת אוהבת אותי באמת. זהו האפקט המרפא שיש לבדס"ם עבורי. 

אידאלית, הייתי רוצה להכיר מישהי מחוץ לפלטפורמה הזו ולנווט את ההכרות שלנו לעולמות השליטה באופן טבעי מבלי לומר את המילה בדס"ם אפילו פעם אחת. 

ובכל זאת בהכרויות שמתחילות פה, השיח התיאורטי על בדס"ם, חשקים וחיבות, עולה במהלך השיחות הראשונות. 

כאשר זה קורה, יש משפט אחד שאני מאוד אוהב לשמוע ותמיד מקווה שהוא ייאמר.

"אני לא מזוכיסטית"

היצר הסדיסטי שלי מיד מתחדד, בוחן אותך מכל הכיוונים, מפרק את נפשך לגורמים וגורמי גורמים, בחיפוש אחר הנקודות עליהן יהיה הכי כואב ללחוץ. 

ומשמיפיתי את הנקודות הכואבות שלך ואף שטרם לחצתי עליהן כלל, כל שנותר לעשות הוא להעצים את הצורך שלך בהתמסרות אלי עד כדי כך, שהוא יגבר על הסלידה שלך מהכאב הפיזי והנפשי שאעניק לך. משוואה פשוטה, לא? 

קיקרו אמר:

"איש אינו דוחה, לא מחבב או נמנע מתענוג עצמו, כי הוא תענוג, אלא משום שמי שאינו יודע כיצד לרדוף אחר תענוג בצורה רציונלית נתקל בתוצאות שהן כואבות ביותר. "

ואז הוא המשיך ואמר:

"החכם מבין כי לעיתים יש לדחות סיפוקים מיידיים או לשאת כאב רגעי, אם זה מוביל בסופו של דבר להנאה גדולה יותר או לאושר מתמשך. בזמנים מסוימים ובנסיבות מסוימות, הכאב הוא בלתי נמנע ונדרש כתוצאה מהחובות או הצרכים של החיים. החכם יודע לבחור בתבונה, ולהעדיף תמיד את מה שמביא את התועלת הגדולה ביותר או את האושר העמוק ביותר בטווח הארוך."

ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים שיש לצמצם את הפער בין האופן שאנחנו מציגים את עצמנו לעולם, ובין האופן שאנחנו באמת. 

יש כאלה שמבינים את זה בגיל 20, יש כאלה שמבינים את זה בגיל 80, ויש כאלה שלצערי, לא מבינים את זה לעולם.

תהיו *אתם* חברות וחברים יקרים. איך אחרים יגיבו לזה? זה עניין שהוא לגמרי שלהם, ולא נוגע לכם כלל.