נכנסת לרכב, ויוצאת לדרך.
חושבת על הסיפור שסיפרתי כדי לצאת מהבית, על השקר. תחושת אשמה מחלחלת ומאיימת לגרום לי להסתובב חזרה ולוותר.
חושבת על הסיפור שסיפרתי לעצמי כל חיי, כדי לצאת שפויה מהחיים בבית. על השקר שניסיתי לשכנע את עצמי כל השנים. תחושות אשמה וכעס על כך שוותרתי על עצמי והסתובבתי סביב המקום שלי בחוסר נוחות, הדחקה ומחיקה של עצמי.
עושה חישוב מסלול מחדש, ומכוונת את המצפן אלי, לרצונות שלי, לצרכים שלי.
מכבה את הרדיו. ממשיכה לשמוע קולות רקע שמספרים כמה זה לא בסדר, כמה זה אסור, כמה אני אנוכית...
עם הנשימות לאט לאט מנמיכה את הווליום, ומפייסת את עצמי בעוד שקר.. זאת רק פגישה ראשונה. לדבר, להכיר, לבדוק את השטח. נגיעה קטנה אם האצבע להרגיש את הטמפרטורה של המים.
ממשיכה אל תוך הגשם, משאירה את העיר מאחור ואיתה את האשמה והוויתור. הגשם שוטף ומנקה לי את הדרך. ממיס את ההתנגדויות הפנימיות, ואת כל הסיבות ללמה לא. המגבים עושים עבודה נהדרת לפנות את שדה הראיה, לראות את הדרך לשם.
בחצי הדרך מתעוררת תחושת תקווה, שאולי רק אולי יהיה שם יותר. אולי השיחה תתפתח למקומות מסעירים. אולי המבט בעיניים, ותווי הפנים שממש כאן מולי יהפכו מוחשיים. אולי הקול יכנס ישירות אל האוזן, בלי אמצעי מתווך... והמילים יעשו לי עיסוי נעים במח, בלב, ובכוס...
אולי אמצא את האומץ להגיד את מה שאני רוצה וצריכה.
והדרך ממשיכה חשוכה ורטובה... משקפת את מה שקורה לי בפנים. רגע אור - רגע חושך. הבהוב מתמיד כמו פנסי הרחוב שאני חולפת על פניהם מהר... רגע תקווה, רגע שקיעה.. והדרך ממשיכה ואני איתה.
הגעתי. נושמת עמוק ויוצאת אל הגשם.
