אז, עוד לא ידעת את זה, כי למרות התקשורת השותפת ביניינו ולמרות ההתחייבות לשקיפות מלאה, זאת הייתה הפגישה הראשונה. לא הכל היה גלוי, גם לא לי.
יש בי פיצ׳ר כזה שמרחיק מהמודעות שלי כל פגם שמתגלה או נרמז או נוצר מצב פוטנציאלי לקיומו. גם אם היית עומד מולי עירום ואימפוטנציה הייתי עושה כל מה שמוחי היה חושב עליו כדי לא לעורר בך תחושת בושה או חרדה. גם אם היית מתגלה כגבר אלים, סאדיסט שמוביל אותי אל מותי במלון רחוק עשרות קילומטרים מביתי ומשפחתי, שם, מלמטה, היית עד למבט המעריץ שניבט אליך מעיניי.
גם כן יצר הישרדות. לא ברור איך הגעתי עד לגיל הזה מבלי למות. נפגעתי, נכוותי, הצטלקתי, התפוצצו לי בועות אשליות ורודות בפנים וגם הלב נשרף לא פעם... כמו שהפסיכולוגית אומרת, את מנסה להיאחז בעולם שאין בו כעס, אכזבה או כל רגש שלילי, אבל הוא לא קיים במציאות.
את לא יכולה להיות מושלמת, שלא מכעיסה ולא מאכזבת. זה לא בריא. אלה רגשות של חיות, ויטליות. הורדרדות הזאת אולי יפה בפנטזיה אבל היא לא מחזיקה במציאות.
עכשיו להתמודד עם העובדה שורוד זה פנטזיה, שכעס ואכזבה הם חלק בלתי ניפרד מהחיים, שאין סיכוי שאהיה מושלמת - זה מפיל מסך שחור כבד.
כבד מידי להתמודד עם הכל, להרגיש בצניחה חופשית אל תוך תהום חשוכה ולהרגיש מוקפת ומוצפת בכעס שלא נתתי לו מקום אמיתי בחיי. הוא חונק כשממלא אותי בלי שליטה, זולג החוצה מכל פתח שקיים וגם פורץ סדקים חדשים ומעוור אותי.
כל זה ועוד לא סיפרתי על האתגר הפיזי שבלחיות.
קראתי אפשהו שדיכאון זה לחיות בגוף שמתוכנת לשרוד עם מוח ששואף למות. על אותו הקיר גם היה ציטוט:
There is a crack in everything, that is how the light gets in
אבל בחשיכה הזאת יש משהו מנחם. וכהרגלי אני נצמדת לפנטזיית השלמות, הפעם בשלמות שבחושך. למרות שמתברר שהסדק עוד יווצר והאשליה לא תישאר לנצח. השאלה מה יקרה קודם? הנצח או האור?
