כשאני מול דמות סמכותית, אני מגיבה באופן אוטומטי.
נלחץ כפתור שם בפנים שמשנה את נקודת המבט שלי, ומכוון את ההוויה שלי לריצוי, לשיתוף פעולה, ללעשות מעל ומעבר כדי להצליח למלא את הדרישה (זה תמיד נתפס כדרישה, גם אם מנוסח כבקשה)
אני עובדת על זה. לומדת לא לדחוק את עצמי לשוליים.
איתך זה כל כך אחרת.
טוב, אני תמיד מרגישה צורך בוער, בעומק הנפש, לרצות ולספק אותך. באמת שמספיק רק מבט אחד שלך, אפילו לא דרישה, כדי להפעיל את הכפתור הזה בפנים.
אתה עושה את זה כל כך אחרת. האינטרסים שלך ברורים לי, חשופים בפני. אתה מתנהל בשקיפות וכנות. אני לא תמימה לחשוב שאתה מתנהל ללא מטרות רווח. יחד עם זאת, אתה דואג לי. אני מרגישה שאתה באמת שומר עלי. יש לך הרבה מילים, אבל מה שבולט אצלך זה שאתה איש של מעשים. ההחלטות שלך והדרך שאתה מתווה לנו מדהימות אותי כל פעם מחדש.
כמו אז, כשעודדת אותי לצאת לקאמפינג במדבר. כולם סביבי ניסו לשכנע אותי לוותר על הרעיון. כולם הזהירו שזו טעות, שזה מסוכן, שלא כדאי לבד, ואיך תסתדרי. אתה אמרת "צאי. זאת חוויה. לכל דבר יש פעם ראשונה. מה כבר יקרה? מקסימום ישנים כמה שעות בתוך הרכב, ונוסעים חזרה". מעבר למילים שלך, הגעת אלי עם מזרני השטח, כמו אומר "אני מאמין בך שתצליחי". כאילו אתה עומד מאחורי ונותן לי את הרוח הגבית לצאת להרפתקה.
נראה שהמרד שלי, זה לא לחמצן לבלונד, זה להתנער מהתבניות הישנות ולמצוא הרפתקאות נהדרות.
הבלונד והצבעים בשיער, היו על השיער עוד לפני הגירושים.
