דרך מוכרת בעיניים חדשות

הרצון והיכולת נפגשים בתרנגולת
נפגשים בתרנגולת וביצה
איך לשפוך את הצהוב מבלי לגעת בלבן
מבלי לשבור את הקליפה צריך עצה

הקליפה נראית אחרת מבפנים היא מסנוורת
בפנים היא מאיימת בלי מוצא
הדימוי של הנוצה שבעולם התרנגולת
מתהווה תמיד ממה קודם למה

מי שעומד מאחורי ומצדדי ומלפני ומעלי הוא העומד
או בצפון או בעתיד או בעבר או בהווה
אה... הוא העומד

התבלבלתי כל כך.

כשאני מסתכלת מבפנים,

האני שלי ברורה לי.

איפה היא רוצה להיות.

מה היא רוצה לעשות.

מה היא מוכנה לשחרר.

על מה היא בקלות תוותר.

לרדת על הברכיים,

מתחת לרגליך.

להיות במקום הכי נמוך,

שמביא אותי הכי גבוה.

כשהיא מסתכלת החוצה,

היא מסתנוורת ממימוש הפנטזיה,

מסיפוק הצורך ,

מההבטחה לתחושת המלאות.

כל כך מסונוורת,

שהיא לא רואה

את החומה שנבנתה סביבה.

היא מנסה להעיז,

ונתקלת עם הפרצוף בקיר.

זה לא כמו סטירה מבלבלת

שמגיעה ללא התרעה.

סטירה שמעוררת את העומק,

מפעילה את העצמה השקטה,

ומחברת אותי אליך. 

זו התרסקות אל תוך המציאות.

העוצמות הפנימיות של הרצון כל כך מחממות,

מלבות את האש הפנימית שבי.

האנרגיה הזו פוגשת את המציאות.

היכולת מגבילה, שומרת, מגינה. 

איך אפשר מבלי לשבור?

מבלי להיפגע?