הרגע הזה שאני לא בטוחה האם היא מבינה על מה אני מדברת, זה הרגע שאני נהנית מהמתח הנדיר שיש ביני לבין הפסיכולוגית. לרוב היא מבינה אותי מיד. ונותנת הרגשה שאין משהו שיכול להפתיע אותה או לגרום לה ליפול מהכורסא. בחרתי אותה בקפידה. הכשרה מתאימה, התמחות מדוייקת, חיבור טוב ויש מצב שהיינו יכולות להיות חברות טובות אם לא הייתי מממנת את האוניברסיטה של הבן שלה בעזרת חוזה מטפלת-מטופלת.
אז, חזרה לרגע הזה, שהנושא של BDSM מתחיל לעלות לפני השטח. אני רוקדת סביב ברמיזות, ונגיעות כדי להרגיש כמה מהר היא תמליץ לי להתנתק מספק האינטרנט, להיגמל ממכשיר סלולרי ביד ולגשת לטיפול פסיכיאטרי עם המלצה לאשפוז. בעצם יש מצב שהיא לא תגיב בכזאת קיצוניות.
אולי היא רק תרים גבה? אולי היא תשפוט מבפנים וכלפי חוץ תשאל שאלה כללית שאמורה לעזור לי להבין למה אני נמצאת כאן? למה אני חוזרת למקום הזה. מה יש לי לחפש כאן? אחרי תהליך ארוך של בניה, צמיחה, היכרות עם עצמי והתמקמות מחדש. היא בטח לא תבין שזה חלק מאותו תהליך. היא בטח תחשוב שזה ממש לא בריא. אני בטח ארגיש צורך להצדיק את עצמי או לשכנע שזה לא גרוע כמו שזה נשמע. שזה דווקא נעים, מסקרן, מעורר, מגרה.. בטח גם יהיה לה מה להגיד על הנישואים, והמשפחה...
או שאולי כל אלה הן בכלל המחשבות שלי?
