לפני מספר שנים, הייתה לי שיחה עם קולגה שסיפר כי הוא טיפל באדם עיוור בביתו. הטיפול כלל שיחות שבועיות בביתו של אותו האדם. הקולגה שיתף שתמיד היה יוצא מהשיחות עם אותו אדם בתחושת כובד, הוא הרגיש כבוי, שפוף ובעיקר מתוסכל. לאורך הזמן הצליח להבין שאחד הדברים שהקשו עליו הייתה העובדה שהבית של אותו אדם, תמיד היה חשוך. האורות בבית היו כבויים, התריסים מוגפים, ואור נכנס רק מנקודות מסויימות כמו חלונות שאין בהם תריסים או כאלה שנפתחים לעיתים קרובות למשל החלון במקלחת. לאותו האדם לא היה צורך באור, שכן הוא עיוור. הוא גם לא שם לב לצורך, של מי שמתארח אצלו בבית, שכן הוא כאמור עיוור. מבחינה טיפולית, יש כאן הרבה מה להגיד על המקום של המטפל, התפקיד שלו, התפקיד של האור בסיטואציה, יש כאן הרבה חומר לחפירה עמוקה, שהגיעה בשיחות שלי עם הקולגה. השיחות והגילויים הובילו לפריצת מחסום בטיפול - שהיה לחלוטין מחסום של הקולגה. הוא הרגיש שעצם העובדה שהכניס את האור לשיח מול המטופל, זה הביא לתזוזה הנכונה, ואכן הגיע שיפור בתהליך הטיפולי.
הסיטואציה הזו מלווה אותי. צפה מידי פעם. אני חושבת על החושך הזה שנמצא שם. שהוא לא תמיד החושך שלי. הוא נוגע בי, משפיע עלי, אבל הוא לא שלי. כשאני מזהה את החושך הזה, אני מתחברת אליו. לפעמים הוא סוגר אותי, מכבה אותי. לפעמים הוא מעורר בי את הצורך להיות האור. להיות התשובה לחושך של האחר. יש בזה משהו מספק, ממלא, להביא את האור שיש בי, לחושך שיש שם.
גיליתי לאורך הזמן שזו משאלת לב נאיבית, תמימה ומאוד מסוכנת להיות האור של האחר. אני מדייקת את זה היום, במקום להיות האור של האחר, אני רוצה לחלוק את האור שלי. זה מצריך ממני להישאר, להיות נוכחת. זה מצריך ממני לחשוב על האנרגיה שאני משקיעה. האור שבי, האור שאני, לא מוגבל, אבל המסביב כן. האנרגיה שיש להשקיע ביחסים, מוגבלת. ההשפעה של החושך מגבילה ומרוקנת את המשאבים שלי. היום אני בודקת לפני שאני מביאה איתי את האור שלי. האם זה מקום שאני נשארת בו, האם זה מקום שאני רוצה להישאר בו.
היום כשאני נכנסת ומדליקה את האור, אני בודקת טוב טוב האם אני כאן כדי להישאר.
