דרך מוכרת בעיניים חדשות

ומזכירה לי את הפעם ההיא שהגרביון היה כל כך מיותר.

הדרך שבה פילסת את דרכך אל תוכי, חדור מטרה, לא נותן לטקסטיל להפריע. קורע את הניילון, מסיט את התחתון ומנחית יד חזקה על השכמות כשאני מכופפת קדימה. חודר בחדות, ממלא אותי, ואז מעצב שוב, קורע ומפסק. 

נשען לכיווני, מתקרב אל האוזן וקובע בטון החלטי - "הגרביון הזה עשה את שלו. אני מקווה שלא היית קשורה אליו יותר מידי"

ומשם הרכבת דהרה במהירות ועוצמה אל עבר הסיפוק... 

*לא צריך להצהיר על תמונה בכותרת, נכון?