אני פונה אליך.
אני פונה אליך בבקשה כנה, חשופה ואמיתית.
הוא שלך מאז שהשכלת לפני שנים לקרב אותו אליך ולבנות איתו חיים. בדרך שעברתם השתנתם לא מעט. אך, הוא נשאר מדהים, מוכשר, יצירתי ומבריק, רק הלך והשתבח עם השנים. זיק הנעורים בעיניו נשאר רענן, החיוך המקסים שלו, שובה לבבות. הוא צ'ארמר אמיתי, אינטליגנט, חתיך, חד מחשבה ובעל חוש הומור מושלם. הוא אדם טוב, חבר תומך, פרטנר נהדר. נראה שהוא בעל נהדר, אבא למופת.
תני לי קצת ממנו בבקשה. לא את כולו.
הוא ישאר אבא נפלא לילדים המקסימים שלכם.
הוא עדיין יהיה פרטנר נהדר לחיים שבניתם יחד.
הוא יחזור הביתה מסופק, שמח, נינוח. תני לי לתת לו את זה. תני לי לתת לך את זה.
נוכל לדבר על גבולות, זה הרי לא מושג בלעדי למה שאנחנו עושים. החצר? זה הגבול שלך? שלא אכנס הביתה? נסמן את מפתן הדלת. אין לי כוונה לפלוש לחייך. רק לתת לו את מה שאת לא יכולה או לא רוצה או לא יודעת איך. את הרי לא רוצה לפגוש אותו במקומות האלה. זה מפחיד, מאיים, מבהיל, מגעיל, פוגע, משפיל, מטנף ועוד כל כך הרבה דברים שאת אפילו לא רוצה לדעת. את לא חייבת לדעת, אם את לא רוצה. אתם תגשימו ביחד את כל החלומות, התכניות והפנטזיות הנורמטיביות שלכם. אתם תמשיכו להיות משפחה נהדרת ושלמה. אני לא מאיימת לך על זה. בכלל. אני אפילו די נחמדה. גורה קטנה, לא נושכת (לא בכוונה בכל אופן), כבר די מחונכת. את מקבלת אותו חזרה אליך כשהוא לקח ממני את כל מה שהוא צריך. את מקבלת אותו שלם יותר, טעון באנרגיה, מפוקס ורגוע.
אז מה את אומרת?
מסכימה?
