בדרך אליך הכל התהפך לי.
שיחת טלפון אחת והנפש נפלה למקום הרע. האכזבה העצמית הגיעה עם חברתה הטובה הלקאה עצמית. שתיהן חגגו על האגו. בנוקאווט מלוכלך הפילו אותי למקום שעבדתי קשה כדי לא לחזור אליו כמו תמיד. אתה יודע כמה קשה לי להיות במקום הזה, וקשה לצאת ממנו. שנינו יודעים שהעבודה הקשה באמת היא לא להיכנס אליו מלכתחילה. לשמור על ראש מורם, שכל ישר, לזכור שאני שווה יותר ממה שאני חושבת, שיש לי זכות להיות. אבל זה נפל לי, והדמעות זלגו למטה ומשכו אותי איתן. כל הדרך אליך אני שוקעת, ומנסה למצוא אוויר שימלא את הריאות ויחזיר לי את עצמי.
כשהגעתי אליך, אספתי את עצמי ברישול. רוצה להגיע אליך, מוכנה בשבילך, אבל בפנים הכל רעוע ולא יציב. חללים גדולים שמעוררים בי פחד, כמו עמידה מעל פני תהום. התהום הזאת קוראת לי. התהום שבה אני משחררת את עצמי ומאפשרת למישהו אחר לפרק ולפורר אותי. אתה קורא לזה הרס עצמי. התהום שמאפשרת לי להגיע ולגעת בקרקעית. הדרך לשם היא לא טובה, אבל זה חשוב לי לדעת שיש לי תחתית, שזה לא ממשיך עוד ועוד ללא סוף. אתה יודע לשמור עלי ממני. מסמן לי שזו לא התרופה. עוברת בי מחשבה להשתמש בך. לא לספר לך. להתחנן אליך שתקח ממני את הכל. לפרוס את עצמי למולך שתקח ממני חתיכה אחרי חתיכה עד שהתהום שבתוכי תקבל אותי שוב אליה. עד שהנפילה תיעצר בהתרסקות על התחתית, דואבת ומפורקת, מרגישה את התחתית.
הרגשתי איך זה זולג וגולש לי, אני לא מצליחה להסתיר את הכל בפנים. הבנתי שהתכנית שלי לא תצליח. כשראית אותי היית בדיוק במוד שקיוויתי שתהיה, שרציתי. שולח יד ולוקח. מסמן בסטירה, יריקה ואחיזה יציבה בצוואר, בדיוק את מה שהולך להתרחש. הראש מקבל מכה מאחור כשאתה מצמיד אותי עם היד על הצוואר. העיניים שלי נעצמות ואני מתחננת בראש שלי שתלחץ ותחסום את האוויר, אבל אתה כמו תמיד, פותח את החזה שלי ומכניס לריאות אוויר. אני יודעת שלא מגיע לך לקבל סמרטוט, קליפה ריקה. אני יודעת שאסור לי להסתיר ממך. אני נלחמת בעצמי לא להתנתק, ולצוף עם הראש למקום אחר. מתחילות תנועות קטנות של התנגדות אליך. אני מנסה להרחיק את הראש, אבל לא רוצה לגרום לך להזיז את היד מהצוואר. הראש חוזר לאחור והעיניים שוב נעצמות כדי להחזיק את הדמעות בפנים. אתה מתקרב ומנשק אותי בתשוקה בוערת, והלשון שלי מאיימת למרוד. מהפחד לאבד את מה שאתה נותן לי, אני נצמדת אליך בנשיקה עמוקה בחזרה, סוערת כמו הרגשות והמחשבות שלי. אני מרגישה את הנשימה שלך על הלחי שלי, ואז יריקה. מרגישה את הרוק זולג במורד הלחי. אתה, כמו קורא את המחשבה שלי, שואל אם אני מרגישה אותו נוזל. אני מהנהנת וזה כמו חיבור לתדר הנכון, מכוון את המחשבות שלי אליך ואל המקום שלי מולך. אני מבינה מה הדבר הנכון לעשות.
אני משתפת אותך שאני לא בטוב ואתה בשניות עוצר הכל. אתה מנמיך את העוצמות, מציב את הגבולות - שאתה יודע שאני צריכה. הכלבה הקטנה שבי רוצה להמשיך, אך היא מקבלת ממך אצבע מרסנת ומזהירה על האף. אתה מלקק ממני את הרוק ומיישר אותי. מחזיק את הפנים שלי בשתי ידיך. דורש את המבט שלי לתוך העיניים שלך. אתה דורש לדעת מה קורה. עושה סדר, מנקה ומפריד. מה שייך למציאות, ומה שייך לתסריט שרץ לי בראש. איזו מחשבה צריכה להישאר, ואיזו צריכה להיעלם ולא לחזור יותר לעולם. איזו מחשבה התבלבלה וסטתה מהדרך, ואתה מראה לי לאן היא אמורה להוביל אותי. אתה נותן מקום לרגשות יחד עם יצירת שביל ריאלי של צעדים מעשיים. עם כל משפט שלך אתה מרחיק אותי עוד צעד מהקצה. מביא אותי למקום בטוח. מראה לי איך למצוא את הביטחון שלי בעצמי, איך לשמור על עצמי. מראה לי איך אתה רואה אותי, כדי שאוכל לראות את עצמי כך.
אתה מנשק ומלקק את הדמעות שלי, נותן לי לבחור איזה מגע לקבל ממך. אני מניחה את הראש על החזה שלך, ואתה מחבק אותי אליך. אני מרגישה עטופה ומוגנת בתוך הזרועות שלך. מרגישה את הריח שלך ממלא את האף והריאות שלי. הסערה שוככת ונרגעת. אני נמצאת במקום בטוח. הצורך לגעת בתחתית כבר לא חזק כל כך, ואני משחררת אותו. מתרחקת עוד מהקצה, אל עומק החיבוק. שם אני מרגישה שאני יכולה לחבק את עצמי, ולראות את עצמי עומדת זקופה. מהמקום הזה אני מבינה שזה לא מספיק לתת לך לקחת ממני חתיכה אחרי חתיכה. כי אלה שאריות של כלום, אין בזה ערך. אני צריכה למצוא את הערך שלי, לדעת שאני שווה. כדי שכשאתן לך אותי, אתן לך אותי בעלת ערך ומשמעות. אני בוחרת לתת לך אותי. אני לומדת להבין שכשיש לי ערך בעיניי עצמי, אז אני מתנה שווה. מתנה ממני אליך.
כשכתבת לי שהמפגש הזה היה מתנה ממך אלי, לא הבנתי עד כמה זה מדוייק. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שקיבלתי ממך את כל מה שאתה יודע שאני אוהבת. עוד לא הפנמתי את מה שקרה שם. עוד לא הפנמתי עד כמה המתנה הזאת יקרה וחשובה.
