"וואי, זה בטח מזה משחרר שיש לך שני ערבים בשבוע לעצמך! הייתי מתה לשעה אחת לעצמי! 3 בנות זה לא פשוט, אין לי רגע לחשוב מחשבה עצמאית."
כך היא מברברת לה בשיחה בינינו כשהיא מנסה לעודד אותי או למכור לעצמה, שגירושים יכולים להיות חיוביים.
בגדול היא צודקת. זה יכול להיות חיובי, ואפשר לראות את זה כשני ערבים לעצמי באמצע שבוע. אולי בהמשך הדרך, אחרי שהדברים שוקעים ורכבות ההרים חוזרות לתחנה והכל נרגע.
איך להסביר שזה לבד כל כך בודד שלא ידעתי שאפשר להרגיש? זה כמו תהום של ריק שחור. הערב מגיע והכל מאחורי, והבית ריק, שקט. אני לא אחות, אני כבר לא אשתו של, אני לא אמא של, אני לא צעצוע של, אני לא בתפקיד. כל הקונטקסט נעלם וזה פאקינג נורא למצוא את ההקשר שלי מחדש פעמיים בשבוע.
זה לבד שקשה לנשום. כי המחשבות משתוללות. הרצון לדבר ולחלוק, והצמרמורת מהמחשבה על חברה של מישהו עכשיו. זה הרצון שישאלו, והעצבים שצריכה להסביר ולשתף. רוצה את היחס אבל לא יכולה לשאת את המחשבה שתשומת הלב תהיה עלי "הגרושה הטריה" - זו שבמשבר. לא יכולה להכיל נושאי שיחה על אחרים, "יש לי מספיק את החרא שלי. יש לי מספיק מקום רק בשבילי". רק בשבילי. רק אני עם השקט הרועש הזה.
נגמר לי השק עם הכוחות והאנרגיה שהגיעו מהצעד הענקי הזה של להגיד - זה לא יכול להמשיך עוד. אני רוצה ללכת. האומץ הזה הגיע עם תמיכה ענקית ואהבה ללא תנאי מנבחרת מיוחדת שהורכבה בפנצטה. נגמר המלאי, השק התרוקן, נעלמה התנופה והתפזרו החיוכים.
כי בסופו של יום - הבית שלי, שלא האמנתי שאצליח להגיע אליו, הבית שלי, שסידרתי כך שירגיש לי בית, בטוח, חוף מבטחים, הוא מבצר, מבודד. המיטה קרה וריקה. הסלון שקט. אפילו המקרר ריק כמעט, כי אין חשק לבשל או לאכול. בסופו של יום הלבד הזה בודד.
השמועה אומרת שזה מתאזן.
שמוצאים את האושר והנחת.
שמוצאים את השלווה והעניין.
שהביטחון העצמי חוזר, כי זה קשה לעלות מלמטה. אבל עשית את זה כבר פעם - את תצליחי שוב.
שמוצאים את ההוא שסופי השבוע שלו "בלי" מסתנכרנים עם סופי השבוע שלך "ללא".
