הייתה תקופה בחיי, בשנות העשרה המוקדמות, שבה הייתי מתחרמת, מתחילה לגעת בעצמי וללטף. כשהייתי מגיעה לשלב מתקדם של האוננות פתאום הייתי מתמלאת תחושת קבס חריגה כלפי עצמי. הייתי פשוט נגעלת ומפסיקה לגעת בעצמי. לא מבינה איך אני עושה את הדברים האלה. כל הגוף שלי היה מעורר, מזיעה, הדופק בשמיים, העור סמוק. לרוב זה היה נעשה כשאני לבושה באופן מלא. כשזה היה קורה, הייתי עוצרת לפני האורגזמה.
כשנחשפתי לעולם השליטה, צעירה מידי, התחושה הזאת התרחבה מתגובה לאוננות, לתגובה למיניות שלי. אחרי מפגשים עם גברים, כשהייתי עם עצמי, זה היה מתעורר שוב, הגועל הזה, הדחייה העצמית. עם הזמן, זה הופיע גם תוך כדי הזיונים, וזה היה מפריע לי לגמור.
אז לימדתי את עצמי לגמור מהר, לפני שהתחושה הזאת מתעוררת.
אז, קרה משהו. האמת ששני משהו-ים קרו.
שניים שלא ידעו לשמור עלי.
שניים שלא עצרו.
נבהלתי וברחתי עם הזנב בין הרגליים.
וכמו שלא ידעתי לטפל בתחושת הקבס, רק הדחקתי את הטראומות.
מאז אני גומרת מהר. כי ככה הגוף מגיב.
היום הגמירה המהירה מאוד מספקת אותי. במיוחד כשהוא הופך את זה לספורט לאומי. גמירה אחרי גמירה אחרי גמירה...
אני לא בורחת משום דבר, פשוט נהנית מהעונג.
הלילה, אחרי כמעט 10 שנים, האורגזמה התעכבה.
תחושת הקבס עלתה.
ואיתה הזכרונות שננעלו שנים ארוכות.
