בכל שנה אני מגיעה למפגש עם תרבות שקוסמת לי בכל הרבה דרכים ובאותה נשימה גורמת לי לשנוא כל חלק שבה. בא לי להיות יותר מעורבת, יותר שייכת, בא לי להרגיש את המרחב הזה שמשפחה גדולה מאפשרת. עם הריבים, והעקיצות. עם התמיכה והאהבה. עם הצעקות והבלגן. עם השמחה והחיוכים.
הבחירה של ההורים לגור קרוב, אבל ממרחק אפשרה את המרחב הזה ברמה שטובה למשפחה הגרעינית שלנו. כשאבא נפטר, משהו נסדק, כנראה הפנטזיה שלי התחילה להישבר.
כל שנה נפגשים בבית העלמין, שלא מסמן עבורי דבר. הוא נקבר במושב שאמנם גדל בו, אבל שנים לא גר בו. הקבר רחוק גיאוגרפית כמו גם רגשית. אני לא צריכה אותו כדי לזכור. אני חושבת עליו כל יום. המפגש הוא שריד אחרון של קשר עם המשפחה שלו.
עם השנים הריחוק עשה את שלו. הם כבר לא נראים כמו משהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו. הם נצבעו לי בתחושות שליליות. למרות הריחוק, המפגש הוא מאתגר.
בשנה שעברה, כשיצאתי מבית העלמין, היה מפגש קשוח. וברחתי ממנו כמו שתמיד ברחתי - ברחתי למיניות. הוא הציע את עצמו בהסתייגות ורגישות, ואני תפסתי את ההצעה בשתי ידיים. מצאתי את עצמי עושה שיחת סקס ומאוננת ברכב לצד אחד השדות הסמוכים לבית העלמין.
השנה, אני לא נמצאת באותו המקום. אמנם מגיעה עם חרדה קלה למפגש. היום אני חזקה יותר. בטוחה יותר בעצמי, במקום שלי, במי שאני הופכת להיות. גאה בחיים שאני בונה לעצמי ובדרך שאני עוברת. לא מרגישה צורך לברוח למיניות או לכל מקום אחר.
השנה אני בוחרת להשתייך ולבנות את המשפחה הגדולה שאני רוצה שתהיה לי.
