הרגע הזה שאני מזהה בתוך המסע שלי, שכבר הורדתי את המשא הכבד מהגב. אני פורשת ידיים לצדדים, החזה מתרחב והריאות מתמלאות באוויר קריר. הראש חוזר לחשוב והראיה מתבהרת. הצלחתי להיפרד מהמשא שלא היה שלי. הצלחתי להיפרד מהמשא שהיה שלי, אך נשאתי אותו על גבי, מכורח המציאות הקשה שחייתי בה.
לא נותרתי נטולת הקשר וחיבור. החירות היא לא ניתוק חד מהעבר, זה בלתי אפשרי עבורי. זה לא נכון בשבילי. תמיד ישאר בי משהו. העבר שלי הוא חלק ממני. היום אני יודעת איך לתת לו את המקום שמגיע לו. מקסימום באחד הכיסים, או באחד התאים הקטנים בתוך התרמיל. התרמיל כבר לא כבד מידי, ואני יכולה להמשיך איתו עוד, הלאה. המסע שלי לא קרוב לסיום. אני מקווה שלא יסתיים בקרוב. שימשיך עוד ועוד. שימשיך עם חוויות חדשות, כשאני מלווה באנשים שיקרים לי. שימשיך עם מצפן פנימי מדוייק יותר שיראה לי את הדרך לעתיד שאני מאחלת לעצמי.
החירות שלי היא לא "להיות לבד". אני מקווה לפגוש עוד אנשים שיהיה לי נעים בחברתם בדרך שלי. החירות שלי היא השחרור ממה שכבלתי את עצמי אליו, שגרם לי לשקוע עמוק מידי.
החירות שלי היא אני. אני שמצאתי את עצמי מחדש.
