אני לא מזוכיסטית קיצונית.
אני נהנית מכאב.
ככל שהחיבור הרגשי עמוק יותר, ככה גדלות היכולת שלי לשאת יותר כאב, היכולת לספוג אותו, היכולת להרגיש אותו באופן חיובי ומעצים.
אלה היו שבועיים וחצי קשים כל כך. לא הכי קשים בחיי, אבל האנרגיה שלי ממש הגיעה לתחתית. אין לי שום הבטחה שזה נגמר, שמעכשיו מגמת עליה. אני יכולה לחשוב ולהחזיק חזק אצבעות שלובות כדי שמחשבה תיצור מציאות... אבל אני לא באמת יודעת עד מתי.
עכשיו, סוף שבוע לעצמי, עם קצת איזון של משפחה.
ואני מרגישה צורך לבכות. בכי חזק כזה, עם מלא דמעות ונזלת. בכי מכוער כזה.
הדבר היחיד שעולה לי לראש זה סשן אכזרי עם כפות הידיים והחגורה. אני מרגישה משהו שפעם הפעיל אצלי רצון להרס עצמי, ועכשיו מעורר רצון לריפוי והקלה. לחוות כאב, כזה שעובר את הגבול. כאב כזה שמעליב אותי, שמביא אותי לקצה כדי שאוכל לבכות את הכל החוצה. לנקז ולרוקן. כדי שיהיה מקום לשלווה, לאומץ, למסוגלות, לאהבה העצמית, ליכולות, לחוזקות וליופי שיש בי איפשהו שם. הם קצת מטושטשים כרגע כי האנרגיה הגיעה לתחתית, ואני ממש מיובשת רגשית.
אני לא יודעת אם זה הגיוני.
אני לא יודעת אם זה אפשרי.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת להגיע למקום הזה.
אבל זה מה שממלא את הראש שלי עכשיו.
