לא יודעת אם לכתוב על הפרידה בטרם עת מפעילות אנאלית. או לכתוב על הכמיהה לשימוש שלך בחור התחת שלי, שכנראה לא יגיע לאותן עוצמות ועומק שלימדת אותי להנות מהם. אולי בעצם לכתוב על תחושת הריקנות והעצב למראה התמונה המנטאלית הזאת:
אולי לכתוב על התודה שאני מוקירה לך על כך שגילית לי את העונג האנאלי, גם אם לתקופה קצרה (בהשוואה למשך כל חיי שלא ידעתי שזה כדאי). תודה על האורגזמות האנליות שהענקת לי. אולי לכתוב על תחושת האכזבה ושאולי היה עדיף שלא לדעת על מה אני מוותרת.
אולי לכתוב על הרצון או הצורך הילדותי שלי, להסתיר את המציאות מהמודעות ולהאמין שהתחת שלי אסור לשימוש, רק בגלל שאתה החלטת כך. שהוא שלך ואתה לא מרשה לי להשתמש בו יותר. יותר קל לי לקבל את זה, מאשר את הידיעה שאתה שומר עלי ועושה את זה בשבילי.
ואולי לכתוב על החלום שהתעוררתי ממנו; אני ישנה, שכובה על הבטן ואתה נצמד אלי מאחור. חודר לתחת שלי עמוק ומעיר אותי כך. תוך שאתה לוחש לי באוזן שעכשיו אפשר לחזור להשתמש בו.
לא יודעת.
ריק לי.
ואז אני נוזפת בעצמי, כי יש עוד דרכים להנות וזה לא באמת נורא כל כך. וסימנים אדומים תמיד יכולים להופיע עליו.
