הקדמה למבוא א'+ פתיח וסגיר
חשבון נפש, רובנו עושים, מן ההגיון, בזמן דיכאון (או אפילו דאון מתון..:).
נוכחתי, מנסיוני לפחות, שיש קוץ באליית 'תובנות הדיכאון' והיא שברגע שמסתיים הדיכאון, והאנדורפינים פורצים ברינה אל תאי המוח שלנו, אנו שוכחים מהתובנות החדשות באמתלה של 'טוב, זה היה נכון לאז...היום זה כבר לא אקטואלי.
התהליך הוא טבעי והגיוני במידה מסויימת, כי בדיכאון אנו נוטים לראות יותר שחור ממה שזה באמת...
מבוא א'.
החלטתי, ללכת בניגוד לדרך הטבע, ולעשות חשבון נפש
דווקה עכשיו, כשאני מתחיל להיות (רגע...מסתכל לצדדים שלא ישמעו...:) ) מאושר. מדובר בתקופה שמסתמנת כטובה בהרבה תחומים בחיי. מצחיק ודבילי קצת...אבל כשאדם פורח, פתאום סביבתו מתמלאת בהיצע של אנשים, המחפשים את קירבתו (צרכים ואינטרסים שונים).
התופעה, גורמת לך לבחון את יחסיך השונים עם הסובבים ולבדוק את נחיצותם ההדדית העכשווית. אי לכך, התחלתי בשניות הפנאי (חחח...אין לי הרבה יותר מזה), בחשבון
מצומצם לגבי יחסי עם סובבי. עניין זה, חשוב לי, לא רק בגלל היחסים עצמם (והם, למי שמכיר אותי, חשובים), אלא כי יש להם השלכה ישירה על חיי האחרים ואיכותם (דוגמא בוטה: אם אני מבלה עם אדם X שעות, הרי שבאותם שעות, אני לא קורא ולא מפתח עצמי בתחומים האישיים החשובים לי...די ברור. לא?).
הערה: אני טיפוס שנקשר (תרתי:) בקלות. כך שלא ממהר לעזוב חברים (מהידידים אגב ולהבדיל, נפתרתי מרובם. הסיבה: אין לי זמן!!!)
להזכירכם, הראיה מפוקחת ואפילו אוהדת, כי אני בתקופת זריחה מחודשת ועוצמתית.
פתיח
לתת זה דבר טוב?
למי שיש בו נתינה, זה דבר ניפלא. אצלו, הוא מגשים צורך, והמקבל, ברור שנהנה מהנתינה. עד כאן ברור. לא?
אני אוהב לתת והנתינה שלי משתנה אצל סובבי בהתאם לצרכים ולייחסים.
(בגלל תכונתי, שזיכתה אותי בתואר 'הכספת', אנשים גם רואים בי אוזן במכלול היחסים והנתינה).
למה הנתינה עובדת לי עם חברים?
כי הם כל כך אוהבים זאת עד שבלי 'החלטה חיצונית', הם נותנים לי נתינות שונות חזרה...והנה, הרווחתי פעמיים: גם מגשים צורך בנתינה וגם ומקבל נתינות שמאוד תורמות לי. בנוסף (וכאילו במקרה), עם כל מקורבי, קיימת, מעבר לאהבה, הרבה הערכה וכבוד הדדי. זה נותן הרגשה נפלאה .
סגיר
בחשבון הנפש (ושלא תשגו באשליות: אני קודם כל מחפש תמיד את עצמי, היכן טעיתי ולמה ורק אח'כ בודק הדדיות בצד השני) האחרון והחיובי שעשיתי לאחרונה,
גיליתי שישנו מיעוט (מבוטל אבל קיים ומדובר בגברים נשים, וניל ובדסמ), שבשלה כלשהו, מסיבות שונות (שאני לעיתים יכול לשער ולעיתים לא), עצר לרגע, והגיע למסקנה ש..אין צורך לתת לי חזרה. הרי אני ממילא אתן כי זה צורך שלי...
בתיאוריה, זה יכל לעבוד (במיוחד בבדסמ אבל לא רק)...
הבעיה היא שברגע שאתה מפסיק לתת חזרה, אתה מתחיל גם להעריך ולכבד פחות. (ןבכלל, פחות נחמד, בין אם אתה מודע או לא).
את הנתינה והזמינות, כמובן שרוצים כרגיל אבל מבלי משים היחס משתנה.
עם ובלי קשר, הכוח הכי חזק אצלי זאת הרגישות (מהווה כוח כי קורה אנשים מהר ולעומק ובעיקר מקבל אותם כמו שהם).
גם החולשה הכי חזקה שלי הינה הרגישות, ובעתיה כל פגיעה מאדם קרוב, חודרת לי עמוק לעצמות.
כך שגם עם החבר (שהפסיק לתת ולכבד), טרם מבין זאת על עצמו, אני כבר חווה זאת ותגובתי פגיעות ועצב.
כאדם נותן (ויש פה בעיה וסתירה:) ), אני סובל בשקט, והפוגע אינו תמיד מודע בכלל לבעיה...(פוחד לפגוע בו...רגיש כבר אמרנו? 😄 )
וכך מדחיק זאת לאונה האחורית, ובפגישה הבאה (שלא כולה סבל כמובן...בכל זאת חבר) נפגע מחדש ואוגר מחדש.
ולאחר כל ההקדמות ווהפתיחים: פרק ראשון שהוא גם אפילוג:)
עכשיו, כשמצבי השתנה וזמני מאוד מחושב, אני קצת במצוקה בהחלטה מול המשך הקשרים ואופיים.
כאמור, אני מחד מאוד מסור וקשור לחברים.
מאידך, לא רואים אותי ממטר...
ואם נוסיף את מוטיב הזמן הרי שזה דורש פתרון...
(אין לי מושג מהו וכמובן כל מקרה לגופו)
הערה מסכמת (אלריק, תרגיע...עוד לא עזבתי אותך...מה אתה נלחץ יא לפלף?)
ואין כמו השיר המקסים הבא, לתאר הכל על רגל אחת:
