את מגיעה אלי, דופקת על הדלת, דפיקות קלות מפוחדות. פותח לך את הדלת. את ניצבת מולי, לבושה בדיוק כפי שהוריתי לך.
מביט בך, את יפה. המבט הכנוע המפוחד שובה אותי.
תכנסי.
כמובן שאציע לך משהו לשתות, מתיישבים על הספה משוחחים, את מספרת לי על הדרך, הפקקים, הדביל שחתך אותך.
אני לא יכול שלא לבהות בשעריך הפזור, בפניך, עיניך, שדייך המלאים.
אחרי כמה דקות, את מתקרבת אלי. מחבקת, נשיקה קטנה על השפתיים.
טוב, בואי ואראה לך את הדירה שלי.
את מתרוממת וכך גם אני.
מסתכל עלייך, לא את לא מתהלכת בדירה שלי על שתיים, מביט בעיניך, ובקול שקט ורגוע, "על ארבע".
את כמובן יורדת על ארבע, הרי בכל זאת מהתחלה דיברנו שאני השולט, ואת הנשלטת.
אוחז קווצת שערות, "בואי אראה לך את חדרי". ומתחיל ללכת.
את נאנקת תחת הכאב, כואבת צורחת. אני עוצר, "כל מה שאת צריכה לעשות זה לעמוד בקצב שלי, זה לא מסובך" נזכר בימי כמפקד וכמדריך נוער.
ומוסיף את מה שלא אמרתי לחיילי וחניכי "תלכי בקצב שלי ולא יכאב לך".
מתחיל שוב ללכת, את מנסה ללכת על ארבע מהר ככול האפשר, אך כמובן שאת לא מתורגלת בהליכה על ארבע, ושוב השערות מתוחות, הכאב והדמעות.
מגיעים לחדרי, "זה החדר שלי, מיטתי" דמעות בעיניך, האיפור מתחיל להימרח.
אה שכחתי, חוזרים, רואה את מבטך ואני רק נדלק יותר.
שוב הולכים, שוב שיערך נמשך ונמתח. ושוב הדמעות והבכי החנוק.
מגיעים אל שולחן העבודה שלי בסלון, את רואה פה מתחת לשולחן, זה מקומך שאני עובד. מקומך לרגלי.
את מנסה לזחול אל מתחת השולחן, ואני מצקצק בלשוני, לא לא לא. אנו חוזרים לחדרי.
ושוב אותה אנקת כאב נפלטת מגרונך.