גלריה

כמה קל ונעים זה לתת למישהו אחר לומר לך מה לעשות. שוב לא צריך להתאמץ ולחשוב מה חשוב ומה לא, מה רצוי ומה לא, מה בסדר ומה כדאי. אפשר להניח את המחשבות בצד ולנוח, לפתוח את הפה ולתת לאצבע לחדור אליה בעדינות; להניח לה לחקור את חלל הפה והלשון, ואז, לאיבר זקור להחליף את מקומה. כמה יפה זה להביט מעלה ולראות את החיוך המרגיע שלו, ההינהון הקטן, ואז לעצום עיניים ולצלול אל תוך התחושה החמימה שהסדר שב על כנו, ולעולם יש משמעות.

ישנם 42 שרירים בפנים שלנו. בזמן אורגזמה, 92% מאיתנו עוצמים את עינינו; 67% פותחים את פינו; 48% מכווצים את הגבות; 44% מפרידים את השפתיים. אבל, כמו טביעות אצבע, השילוב של כל אלה - הפנים שלנו בזמן אורגזמה - הם שלנו באופן ייחודי, משהו אישי, חלק ממי שאנחנו, לא פחות מהצורה בה אנחנו אומרים שלום בבוקר או מחבקים את מי שמולנו. וכשאני שוכב עם מישהי, אני יודע שאת הפנים שאזכה לראות לא אוכל לראות על אף אישה אחרת לעולם.

מדוע יותר קל לדבר בגסות מאשר בעדינות? ומעניין לכמה מאיתנו יש את האומץ להשיל מעלינו את כל העכבות שלנו ולתת למי שאיתנו לצפות בנו ברגעים האינטימיים ביותר שלנו?  אני זוכר את הפעם הראשונה בה צפיתי בפניה של אישה בעודה מאוננת: את השפה הרועדת, את הגניחות הקטנות, את ההבעה כאילו הכניסה בו זמנית לפיה פלח לימון וקוביית סוכר. זה היה אוסף תנועות אקראיות, כמו חמישה כלים שונים שמנגנים חמישה תוים בלי קשר. בכל רגע אחר, הדיסוננס הזה היה מצחיק אותי, אבל כשהיא קפצה את שרירי פניה ועיניה נעצמו בחוזקה, זה היה האקורד היפהפה ביותר שאי פעם שמעתי.

הרגע הזה, שבו לא ברור אם את עושה לו טיזינג, או שהוא עושה לך; לפני שאת מצחקקת ונושכת את השפה התחתונה שלך, מתגרה בו, מנסה להעמיד פנים שאת עוד מתלבטת; ואז, כשנוחתת עליך הסטירה שידעת שתגיע וגורמת לך לקפוא ולחומרי הסיכה הטבעיים שלך לזרום, בשעה שהוא אוחז במותניך, מחליק לתוכך ללא שום מאמץ ומבהיר לך שבין אם את יודעת את זה או לא, את שלו.

איך משהו יכול להיות אינטימי וזנותי בו-זמנית? ואולי בגלל שהוא זנותי, הוא אינטימי? אני אף פעם לא אדע בדיוק איך זה מרגיש מהצד הנשי, אבל הרגע הזה, כששרירי רצפת האגן ופי הטבעת מתכווצים בהרמוניה והזרע מציף אותה בעוד שנינו מביטים זה בעיני זה הוא אחד היפים שיש. הרגע השני הכי יפה הוא השניות לאחר מכן, כששנינו מחובקים יחדיו, עטופים בהילה, והזרע החם מטפטף ממנה, אחרי שדקה קודם שנינו גנחנו ואמרנו מלים מלוכלכות. 

אם הייתי רוצה להרגיש לחץ נעים על איבר המין שלי, הייתי כורך סביבו את היד המסוככת שלי. התחושה הפיזית שמלווה גבר אשר מחליק אל תוך אישה היא כאין וכאפס לעומת מכלול התחושות הפנימיות שמלוות את האקט: הכיבוש, מבטה הכנוע של האישה, סימון הטריטוריה, ההתמסרות והגניחה הקטנה שלה*. תמיד חשבתי שמכל הפעלים שהכרתי כדי לתאר את הרגע כרגע, "לפעור" קולע בצורה המדויקת ביותר.

(* - או הגדולה, תלוי באישה, בשעה ביום ובעד כמה השכנים ימהרו להזעיק את המשטרה.) 

אנחנו מצנזרים את עצמנו כל הזמן - בעבודה, בזוגיות, מול המשפחה. זאת גישה בריאה, שמונעת מאיתנו להיכנס לעימותים מיותרים ולחשוף חולשות, אבל רבים מאיתנו נהיים כל כך טובים בבניית מחסומים שאנחנו שוכחים איך להוריד אותם. אין דבר יותר יפה מלראות אישה מקלפת מעל עצמה את השכבות המיותרות האלה ולומדת אט אט לנשוך שפתיים, לגלגל עיניים, לגנוח ולפעור פה בזמן שאתה מענג אותה.

(אלא אם כן במקרה אתם בתנוחה בה אתה לא יכול לראות כל פרט ... וגם אז, האודיו מהנה.)

היתרון הגדול בדוגי הוא תמיד הנוף. זה, והתנוחה הכנועה בה נמצאת האישה הנבעלת, שאינה מותירה מקום לספק לגבי יחסי הכוחות באקט. החיסרון העיקרי הוא העדר קשר עין, בעיקר ברגעים בהם האישה שוכחת את עצמה, פיה נפער ועיניה מתגלגלות לאחור. הפתרון הוא מראה, כמובן. אם אין, ניתן לוותר או לאמץ תנוחה אחרת. אבל לנוף הזה אין  תחליף, ואין מתחרים.

לפני שנים רבות אילפתי מישהי לאונן על פי פקודה. לפעמים, כשהייתה באה אלי, הייתי אומר מילה ועיניה היו מזדגגות; היא הייתה חולצת את נעליה ומורידה את מכנסיה ותחתוניה ונוגעת בעצמה עד לגמירה. בדרך כלל זה היה קורה באמצע משהו אחר, לא קשור, וכשהייתה מסיימת היינו ממשיכים כאילו כלום לא קרה. ככל שהדיסוננס הקוגנטיבי היה גדול יותר, כך הגמירה שלה הייתה אינטנסיבית יותר. באמצע סרט, או כשהכינה ארוחת ערב. או כמו הפעם ההיא, כשישבנו במסעדה והיא הייתה צריכה להעמיד פנים שהיא מרוכזת בשיחה, ורק אני שמתי לב לשפתיים הפעורות שלה ולנשימות הכבדות תוך כדי דיבור.

הקול האנושי הוא הכלי המוזיקלי היפה ביותר, והעדות הכי טובה לסקס מושלם באה בדמות ניידת משטרה בסוף האקט. לצערי לא הגעתי אף פעם למדרגה הזו, אבל הייתה את אותה פעם בה השכנים מלמטה דפקו על התקרה. כנראה שהם לא מעריכים מוזיקה טובה כשהם שומעים אותה.