אני זוכר איך באתי אליך באותו יום סתיו סגרירי, כשחיכית לי עירומה במבואה לדירה הקטנה. ירדת על ברכיך וקיבלת אותי אל תוך ביתך ואל תוך פיך, ואני הייתי צריך לבקש ממך להאט, כדי שלא נקדים את המאוחר. אז הובלתי אותך אל הסלון שלך שלא השתנה מאז שהיית סטודנטית, ושם התמקמת מעלי והורדת את עצמך באיטיות מהפנטת. שפתייך עטפו אותי והיה נדמה שהזמן עצר מלכת, עד שהתחלת להניע את עצמך בחושניות האופיינית לך מעלה ומטה. לא אמרנו הרבה באותו ערב. רק הבטנו זה בעיני זה. אין צורך במלים כששני הצדדים יודעים מה הם רוצים. הנשימות של שנינו הפכו כבדות, ואני לחשתי לך שאני קרוב. חיכינו לרגע הזה זמן רב. את הצמדת את פיך לאוזני ולחשת לי רק ארבע מלים, שהיה בהן די כדי לפרוץ את הסכר. ידיי חיבקו אותך בשעה שסימנתי אותך, בצורה הכי חייתית ופשוטה בה גבר יכול לסמן אישה, ואת רעדת אך לא הפסקת לנוע, והמשכת לחלוב אותי בעקשנות גאוותנית, עד שלא נותר בי דבר לתת לך. שכבנו אחר-כך מחובקים, ושאפנו את ריח הזרע והמיצים אשר מילאו את החדר והזכירו לשנינו את מה שהיינו כל כך צריכים.
