גלריה

הם שניהם היו מיוזעים, והריחו מסקס. ראשה היה שעון על חזהו, וידה שיחקה בהיסח דעת באיבר שלו. הוא לא זכר מתי גמר כך לאחרונה ואיבד שליטה מול מישהי. "היה לך טוב כמו שהיה לי, בייבי?" היא גרגרה. 

"וואו," הוא אמר, ולא הוסיף. לא היה צורך. 

"אני שמחה," היא גיחכה. "אני אוהבת שאתה עושה ... דברים למעני."

האיבר שלו התעורר מעט לחיים בין אצבעותיה המיומנות. היה בה משהו מהפנט שגרם לו לשוב אליה, משהו שדיבר אל המוח הזוחלי, הקדום שבו, שעקף את כל נורות האזהרה שהבהבו בכל פעם ששלחה לו הודעה. אולי זה היה המרחק המתעתע בין החיוך הכובש לזיק העמום של הטירוף שהבהב בעיניה כשעמד מולה עירום, ללא בגדים. אולי זה היה הפרש הגילים ביניהם. תמיד הייתה בו משיכה לנשים מבוגרות ממנו. היא ליטפה אותו ברוך אימהי אינסופי לאחר ששעה קלה קודם רכב עליה, הסטרפאון שלה עמוק בישבנו. 

"אני אוהבת איך אתה חוזר שוב ושוב, למרות שאתה יודע שבכל פעם אני מעלה את המחיר." היה לה חיוך של חתול צ'שייר מרוצה-מעצמו. הוא הסמיק. "צריך חתיכת אומץ בשביל לקבל ממני בתחת בשעה שאתה מסתכל על תמונות של האקס שלי ואני מספרת לך איך הוא היה מזיין אותי הרבה יותר טוב ממך עם הזין הקטן שלך, נכון? מתוק שלי."

הוא הסמיק מבלי להשיב. אפילו אחרי המעשה היא ידעה לבחור את המלים שלה בקפידה, לפרוט על החששות והפחדים שלו במיומנות כזו.  

"כתבה לי לאחרונה בחורה חמודה. בקושי בת עשרים, מתוקה כזו, יפה. הייתם יכולים להיות זוג נהדר, אתה יודע? העיניים שלך והפנים העדינים שלה. אמרה לי כמה הבלוג שלי מחרמן אותה. מבולבלת כזו, אבודה, כמו שאני אוהבת אותן," סיפרה לו בחיוך. 

אותן, הוא חשב. ואותי. "מה ענית לה?" הוא הצטרד. היא אהבה לשתף אותו, לספר לו, לראות את הגבות שלו מתרוממות בפליאה. לתאר בפניו את הטרף שלה. מעניין אם היא מדברת גם עליי כך, תהה בליבו. היה בו חלק שקיווה שכן.

"דה יוז'ואל," משכה בכתפיה. "אמרתי לה כמה היא יפה, ומעניינת. אני מריחה את הנואשות שלהן, היא מחרמנת אותי. היא לסבית, פרופר. הן בונות לעצמן איזו פנטזיה בראש על האישה המבוגרת, המנוסה, שתמלא להן את חסך האמא. אני רק צריכה לנצל את זה, לתת להן את הולידציה לה הן כמהות - לא יותר מדי, מיינד יו. רק מספיק כדי שירגישו כמה נעים זה מרגיש, וירצו עוד. כמו לתת פירורים לאדם רעב. אתה רוצה לראות אותה?"

אצבעותיה נכרכו סביב הזין הרפוי-למחצה, מעסות אותו, מקימות אותו לתחייה. היא שלפה את הנייד שלה. היא באמת הייתה יפה, הוא אמר לעצמו.  

"אני דווקא מעדיפה אותן קצת יותר מכוערות, כאלה בלי ביטחון עצמי גבוה, אתה יודע? יותר קל איתן. אבל יש בזאת משהו פתטי, מתחנחן. אם יתחשק לי, היא עם פלאג בישבן ועם הפרצוף שלה בין הרגליים שלי תוך שבועיים, טופ. אבל חשבתי לעצמי ... אתה יודע מה בא לי לפעם הבאה?"

היה בו חלק שלא רצה לשמוע, וחלק שהשתוקק לכך, לראות כמה עוד נמוך היא תוכל לקחת אותו. הוא רק הנהן לשלילה והסתכל עמוק אל תוך עיניה, וראה בהן רעב אינסופי. היא הייתה בור עמוק שמטילים אליו אבן ולא שומעים את קצהו. הזין שלו הלך והתקשח.

"מה? ... " מלמל.

"בא לי לפתות אותה, להביא אותה לפה. להוריד אותה יפה יפה על ארבע. לאלף אותה. לתת לה ממני פירורים, ואז לומר לה שבא לי לראות גבר מזיין אותה, בשבילי. בהתחלה היא תגיד לא, היא תלך, אבל אני מכירה את הטיפוס שלה. ברגע שאני אקשיח מולה עמדות היא תזדחל בחזרה כמו זונה טובה. בסוף היא עוד תתחנן לזה, ואני אלטף לה את הראש ואומר לה איזו ילדה טובה היא, שמקבלת זין כזה יפה. מה אתה אומר, בייבי? רוצה לזיין מולי לסבית?"

"אני ... " המלים נתקעו בגרונו. היה בזה משהו נורא. הוא לא רצה לחשוב על זה. הזין שלו היה קשה לחלוטין. 

"בא לי לראות אותך מאחוריה, מפמפם, ולהסתכל לה בעיניים. לראות את הדמעות נקוות, את הסבל. אבל אתה יודע מה הכי מחרמן אותי, בייבי?"

הוא טלטל את ראשו. הוא ניסה לא לחשוב על הסיטואציה, על הבחורה, על הבכי, על החיוך המדושן. 

"אתה, בייבי. זה הכל בשבילך. כלומר, בשבילי. בוא נודה באמת, זה אף פעם לא בשבילך," היא צחקקה מולו. היא ירקה על כף ידה ומרחה את הרוק על האיבר הקשה, מאוננת לו כעת בקצב אחיד. "אני יודעת שהזין שלך בכוס שלה ירגיש כל כך טוב. אני רוצה שתרגיש נהדר ושתשמע אותה בוכה תוך-כדי. שתשבור בה משהו תמים, יפה. שתגמור בתוכה. אני אשכנע אותה להיפטר מהקונדום, אל תדאג. להוריד נשלטת כמוה על ארבע זה קל, יש כמוהן אינסוף, אבל להוריד אותך ולגרום לך לחצות את גבולות המוסר שלך בשבילי ... זה כבר משהו אחר. משהו מעניין. משהו ששווה לנעוץ בו את השיניים."

"אני ... אני לא יודע ... " הוא גמגם. היא עוררה בו בליל של תחושות, ועל כולן ניצחה היד שלה, שנעה במיומנות על הכלי הזקור שלו.

"אבל אני יודעת," היא לחשה לו. "אני יודעת שאתה ילד טוב, שזה לא באמת אתה. אתה לא איזה מתעלל סאדיסט. זה כל הכיף, הבנת? אני רוצה שקצת תשנא את עצמך אחר-כך, אפילו יותר ממה שהיא תשנא את עצמה. רק כי אני אמרתי. שתכאיב לה, לא עם איזה שוט מטומטם. לא סובלת את אלה. רוצה שתצלק אותה ותגמור, מולי. שתהיה הכי בן-זונה. בשבילי." 

"אני ... עומד לגמור," הוא התנשף. היא הגבירה את הקצב.

היא חייכה. ידה החופשית נתחבה בין רגליה, נוגעת ברטיבות שלה, מפיקה מעצמה רעד לא-רצוני. "אני יודעת. אני מרגישה אותך, תמיד. זה חצי אונס ככה נראה לי, נכון? אפילו שהיא תסכים להכל. תגיד לי שתהיה האנס הקטן שלי כשאתה משפריץ פה על הבטן שלך, כמו הסמרטוט הטוב שאתה."

הוא עצם את עיניו. שפתיו נעו בלי קול בשעה שכל שריריו התקשחו והנשימות של שניהם הפכו כבדות.

ובעיקר אתן. כן, אתן יודעות בדיוק על מי אני מדבר, נשלטות שכמותכן. אתן מוכנות בבקשה להסביר לי איך זה שבכל פעם שאני כותב איזשהו סיפור עם גבר-על-גבר אתן עטות עליו כמוצאות שלל? אני יכול לכתוב על אורגיות, שלשלאות, סטירות, יריקות, הזרעות, חייזרים, חלליות, אטלנטיס, רכבת ישראל, אורגיות ברכבת ישראל, אבל אם יש משהו שמוציא את הנשלטות מהחורים (ומכניס את האצבעות) יותר מכל דבר אחר הרי שזה גבר שמקבל זין בפה. או בתחת, כמו שהסיפור האחרון שוב מוכיח.

אז אתן מוכנות להסביר לי למה? אתן בכלל נשלטות, ואין לכן אפילו מקום שם. מה אתן נדחפות? איך אני אמור למנוע מהבלוג הזה להפוך להיות ספריית סיפורים הומוארוטיים  בשביל למשוך טראפיק?

הסברים ודיונים פה בתגובות - או בפרטי לביישניות מביניכן - יתקבלו בברכה. הרחיבו את דעתי.

1.

"היי בייב, אתה לא מקנא, נכון?"

"מקנא? לא, זה פשוט ... קצת מוזר לי," גיא משך בכתפיו. הבחור הצעיר ישב בפינת הסלון לא הרחק משניהם על ברכיו במבט מושפל. היה נדמה שהוא כלל לא מקשיב להם, כמו בובה שממתינה שמישהו יפעיל אותה.

יערה החזיקה את ידו של גיא. "אתה יודע שאני מעוניינת בך, נכון?"

"כן, אבל ... הוא חייב להיות פה?" גיא שאל בתמהיל של חשש ועצבנות.

"כן, טיפשון," יערה צחקקה. "הוא מאד שימושי. הנה תראה," היא הקישה באצבעותיה, וראשו של הבחור הצעיר הזדקף. "אמיר, ויסקי."

הבחור קם ממקומו מבלי לומר מילה וניגש למטבח. גיא יכל לשמוע אותו מוזג משהו. לאחר דקה קצרה שב עם שני שוטים על מגש, אותו הניח על השולחן, ואחר-כך חזר למקומו.

"רואה? שימושי." יערה נטלה את אחד השוטים בידיה והגישה את השני לגיא. "לחיים."

הם גמעו את המשקה בבת-אחת.

"עכשיו תפסיק לקנא ולהיות מטופש, ובוא תתכרבל פה איתי ונמשיך לראות את הסרט."

"כן, כן," גיא אמר ונצמד אל האישה הנאה, השופעת, איתה יצא בחודשים האחרונים. "אמרת לי שאת לא-קונבנציונלית, אבל לא העליתי על דעתי משהו ... כזה."

"אמיר תופס מעט מאד נפח. הוא גר בחדר האורחים, משלם שכירות. ממש כמו דייר או שותף. הוא מאד נוח. אתה תתרגל אליו. הוא אפילו לא מדבר. בקרוב תשכח שהוא פה."

יערה נשקה לגיא. מזוית עינו גיא הגניב מבט מלוכסן ומעט מודאג לעברו של אמיר, ואז נמס אל תוך ידיה המלטפות של יערה.

 

2.

"אני חייבת לצאת," יערה התנשפה, בעודה מחפשת את הנעל השנייה שלה. איפה שמה אותה? היא הייתה חייבת להיות איפשהו באזור.

"את בטוחה שאין לך קצת זמן? ... הייתי שמח למציצה קצרה לפני שאת יוצאת," גיא קרץ לעברה. הוא שכב במיטה הזוגית בתחתונים וללא חולצה. זקפתו הייתה בולטת דרך הבד הדק. הצדודית המסותתת שלו גרמה לה לעצור ולהתענג עליו. היא אהבה אותם צעירים, תמימים, מפוסלים כמו יצירה של רודאן. 

"לא, ממש אין לי," היא הפריחה נשיקה זריזה לעברו. "אבל יש לי רעיון אחר. אמיר," הרימה את קולה.

אמיר הופיע בזריזות, תוך שניות ספורות, וכרע על ברכיו בפתח הדלת בראש מושפל.

"אמיר יכול לסדר אותך," יערה אמרה.

"אמיר?!" גיא הזדקף פתאום. "מה פתאום אמיר?"

"תפסיק להיות כזה הומופוב. זו רק מציצה," יערה גיחכה.

"אבל הוא גבר! והוא לא את!" גיא קרא, ספק מופתע, ספק נעלב. "מה אמיר עכשיו?"

"נו באמת. שתדע שאמיר מוצץ הרבה יותר טוב ממני. אחרי פעם אחת אתה בטח כבר לא תרצה אותי יותר," יערה חייכה.

"די, נו, את לא רצינית," גיא הפציר בה. 

היא עצרה במקומה והסתכלה עליו, והוא השתתק. פיה עדיין חייך, אך עיניה היו קרות. לא היה בהן דבר פרט לרצינות.

"אני אגיד לך מה – " היא הרהרה בקול. "תן לאמיר לטפל בך עכשיו, הבוקר, ואני מבטיחה לך שיותר מאוחר היום בערב אני אתן לך פרס."

"פרס?"

"כן. משהו טוב. זוכר את הסרטון הזה שרצית לראות, שלי ושל ... האקס?" היא קרצה לעברו, ואז התיישבה לצד המיטה לידו, וקולה התרכך. "נו, זו רק מציצה. אני באמת חייבת לזוז, בייב."

ידה זזה בתנועה פתיינית אל עבר תחתוניו של גיא.

"אתה לא הומופוב, נכון?" היא לחשה.

"לא, לא – מה פתאום - ... " גיא השתנק. הוא חיפש מוצא אבל לא מצא. הקול המעט-צרוד, הסקסי שלה כישף אותו. היא משכה בעדינות את תחתוניו, והזקפה הקשיחה שלו נחשפה לאוויר העולם. הוא היה זקור לגמרי.

"בשבילי, בייב?" היא הביטה בו בעיניים עגולות. "זה יעשה לך טוב, מבטיחה. ותחשוב על זה. הערב תוכל לראות אותי מקבלת בתחת מהאקס. לא עסקה שווה?"

השפה הבוטה גרמה לגיא להסמיק. היה לה כישרון לגרום לו להאדים. "טוב, טוב," היה נראה שהמלים פוצעות אותו, אך שריריו נרפו והיה ניכר שהוא לא לחלוטין נגד הרעיון. הוא באמת כבר ביקש ממנה הרבה זמן לראות את הסרטון ההוא. הוא לא יכל להוציא מראשו את המחשבה על הישבן העגלגל והסקסי שלה נבעל.

"אתה נהדר ממש," היא חייכה.

"אבל שלא יצפה לשום דבר בתמורה!"

"ברור," יערה צחקקה, ורמזה לאמיר, שהזדרז לזחול על ברכיו וידיו לקצה המיטה.

"בוא, תתקרב פה לשפה ... " היא הזיזה את גיא אל שפת המיטה. גיא הסיט את עיניו כשאמיר רכן לפנים ופתח את פיו, והחליק את האיבר הזקור בין שפתיו. גניחה לא-רצונית נפלטה מפיו.

"אתה רואה?" יערה חייכה, ואז רכנה ונשקה ללחיו. "אמרתי לך שהוא טוב. אתה לא תחזיק מעמד יותר משתי דקות איתו. אבל אני באמת חייבת ללכת."

"רגע," גיא גמגם. "את – את משאירה אותי פה ... איתו? ככה?"

"בטח, טיפשון," יערה צחקקה. "אמרתי לך, אין לי זמן."

"אבל ... "

"כשהוא יסיים אתה יכול פשוט להתלבש ולעזוב. נדבר בערב? נשיקות," יערה קראה, בעודה נועלת את הנעל השנייה שסוף-סוף מצאה מתחת למיטה. היא יצאה מהחדר בחטף והשאירה מאחוריה את שני הגברים.

קולות רטובים של מציצה מילאו את חלל החדר. גיא היה מתוח. הוא הסיט את מבטו מהגבר שרכן ועינג אותו עם פיו, אבל לא יכל להתאפק וגנח שנית. אולי זה לא כל כך גרוע למרות הכל. אני לא באמת הומו, אמר לעצמו, ובכלל, מה זה משנה, זה לא שונה מלגעת בזה עם היד. זו רק תחושה נעימה.

הוא עצם את עיניו. פאק, הוא באמת מוצץ טוב, חשב לעצמו.

 

3.

היא ישבה על הספה בשמלת ערב והחזיקה כוס יין בידה, בוחנת בשעשוע קל את המחזה שמולה.

"זה – לא – הוגן," גיא התנשף.

"מה לא הוגן, מתוק שלי?" שאלה.

"הבטחת שנהיה ביחד הערב!"

"אבל אנחנו באמת ביחד," יערה חייכה.

"אבל ... למה זה לא אני ואת? למה ככה?" גיא שב והתנשף.

"טיפשון שלי. כבר אמרתי לך," יערה שיחקה בכוס היין שלה. "פשוט אין לי כוח הערב. אבל אל תדאג, אחרי זה נתכרבל ונראה סדרה טובה, בסדר? רק תסיים פה ואני כולי שלך."

אגלי זיעה נטפו במורד מצחו של גיא. הוא היה ערום, על ברכיו על השטיח, במרכז הסלון. מולו אמיר כרע על ארבע, ערום אף הוא. יערה דאגה לסכך היטב את איברו של גיא לפני שחדר מולה לאמיר, ואז נשענה לאחור וצפתה במתרחש, בבן-זוגה הנוכחי בועל את הגבר האחר, הנחות ממנו. היא לגמה מהיין בסיפוק.

"אתה יכול יותר חזק ומהר," היא העירה. "אמיר יכול לספוג את זה."

קצב תנועות האגן של גיא התגבר.

"אני ... אני אגמור עוד מעט," הוא התנשף.

"עוד יותר חזק." קולה נעשה קר, חד. "קדימה, בייב, תראה לי איזה פר הרבעה אתה."

"פאק ... זה בסדר? לגמור בתוכו?"

"בטח, מותק," יערה חייכה לעברו במתיקות. "הוא רגיל לזה. אתה רואה כמה זה כיף ונעים? כשאתה איתי אני מכריחה אותך לשים קונדום, אבל עם אמיר אתה לא צריך אחד בכלל. אתה יכול להזריע אותו כמה ומתי שתרצה. גם כשאני לא נמצאת פה, אתה יכול לבוא וליהנות איתו. נכון, חמוד שלי?" קולה פנה לאמיר. עיניו היו נעוצות ברצפה, והוא היה שקט ברובו. הוא רק הנהן בראשו בתנועות קטנות וניסה להתרכז ולקבל לתוכו את האיבר הגדול של גיא.

"החור שלו כל כך צר," גיא מלמל.

גיא התנשף. הוא הרגיש את האשכים שלו מתכווצים וידע שהשיא קרוב. הוא עצם את עיניו, וניסה לא לחשוב יותר מדי. זה בסדר, אני לא הומו, אמר לעצמו, והמשיך להניע את האגן שלו, להחליק את הזין שלו פנימה והחוצה מהחור החם, הצר. הוא ניסה להתרכז ולדמיין את שניהם שוכבים מכורבלים וצופים בסרט אחר-כך, מתנשקים, את ידיו מלטפות את שדיה המושלמים.

"תתמסר לזה," יערה לחשה. "תגמור בתוכו. תגמור בתוך גבר אחר. הוא בסך הכל חור, תתמסר לעונג. תן לזה לקרות. ואז אחרי שזה יסתיים תוכל להיות פה איתי, ואני אחבק אותך ונהיה ביחד."

גיא נהם ואז נצמד לאמיר. שריריו התקשו ואישוניו התרחבו והוא כאילו קפא בזמן, בעוד העונג שטף את גופו. יערה הביטה בשניהם בסיפוק, וקירבה את כוס היין לשפתיה.

 

4.

היא ישבה והחזיקה את ידו.

"בייב, אתה כזה אמיץ," לחשה באוזנו. " זה כמעט נגמר. אני פה איתך. ששששש, גיבור שלי, עוד מעט וגמרנו."

גיא כרע על ארבע על המיטה, רגליו מפושקות, בקצה המיטה. מאחוריו עמד אמיר, ערום, וחדר בקצב אחיד אל תוך פי הטבעת של גיא. ידה הפנויה של יערה החליקה מעלה ומטה על איברו הזקור של גיא. 20 מ"ג של ויאגרה מילאו את תפקידם בנאמנות.

"אתה יודע שאני פשוט כל כך עייפה בתקופה האחרונה ... וזה רק הוגן, אחרי שאתה משתמש באמיר כל כך הרבה, שהוא גם יקבל פרס מפעם לפעם ... רק פרס קטן. אתה יודע, אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהוא גמר ... ואתה כבר גמרת בתוכו כל כך הרבה פעמים."

גיא לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה בכלל שניהם שכבו. לאחרונה הוא היה מוצא את עצמו בין ירכיה, לשונו תחובה עמוק בתוכה, בכוס, או עמוק בתוך חור התחת שלה. כשהיה מנסה לשכב איתה, היא פשוט הייתה מושכת בכתפיה ומכריחה אותו לבעול את אמיר מולה. לפעמים הייתה כותבת לו להגיע אליה ולשגל את אמיר גם כשלא הייתה בבית.

ועכשיו זה. היה בה משהו מטריף, בקול שלה, ביכולת שלה לסובב אותו על האצבע הקטנה שלה. איך היא הצליחה לגרום לו להסכים לזה? זה יגמר מהר, היא ליטפה את ראשו, זה ממש שטויות, אתה רק עושה לו טובה. זה לא שאתה הומו או משהו. והוא ממש צריך את זה, בייב ... רק הפעם הזאת. בשבילי? בבקשה?

אצבעותיה של יערה הרחיבו את החור של גיא שעה ארוכה לפני שעזרה לו לעלות על המיטה והובילה את אמיר מאחוריו.

"אתה יודע," היא לחשה באוזנו של גיא, בשעה שאמיר החדיר את איברו הזקור אל תוך פי הטבעת הרפוי של גיא, "אמיר פעם ממש היה בקטע שלי, כשעבדנו ביחד זה לצד זה במשרד הקודם שלי. הוא היה כזה חמוד, כלכלב מאוהב כזה. זה היה כזה מתוק, כשהוא קיבל את הזין הראשון בשבילי. בדיוק כמוך."

האיבר שבתוכו, היד הרכה של יערה, וזרמי העונג שבלוטת הערמונית שלחה בכל גופו גרמו לגיא לעצום את עיניו.

"אתה תגמור בשבילי, נכון?" יערה שבה ורכנה והצמידה את שפתיה לאוזנו של גיא. "אתה תתן לו לגמור בתוכך, להזריע אותך, ואז אתה תגמור בשבילי על הסדינים פה? תגמור כשזין של גבר בתוכך. אני רוצה שתדע שגמרת ככה, כשגבר אחר מזיין אותך, בייב. זה ירגיש כל כך טוב. זה כבר מרגיש, נכון? אני יודעת, אני מרגישה את זה, את הרעד הזה בך. אמיר ממש טוב בזה. אתה תראה. הוא יכול לגרום לך לגמור בלי ידיים בכלל, רק מאיך שהוא דופק לך את הערמונית. אתה תראה, אני אלמד אותך. עדיין לא, בייב, אבל בקרוב, אני מבטיחה. הוא יצמיד אותך לאי במטבח וידפוק אותך כמו זונה קטנה, ואני אסתכל ואאונן על שניכם, וזה יהיה כל כך טוב. תעשה את זה בשבילי, נכון? מתוק שלי."

ידה הגבירה את הקצב יחד עם קצב התנועות של אמיר. גיא התרכז באיבר שמילא אותו. הוא שמע את הגניחות הקטנות של אמיר – אותן גניחות שהוא בעצמו השמיע כשהיה משתמש בו והתקרב לשיא.

יערה נשקה ללחיו בעדינות, וידיו של אמיר אחזו במותניו של גיא ויצבו אותו, בשעה שתנועותיו הפכו פרועות וחייתיות.

 

 

5.

הם ישבו והחזיקו בידיהם כוסות יין. יערה הביטה עמוק אל תוך עיניו, שהיו מעט מושפלות. היא ידעה שהמחשוף הנדיב שלה מפעיל את קסמו.

"אני כל כך שמחה שאתה פה סוף סוף," גרגרה, ואז רכנה לעברו ונשקה לו קלות. ידה הפנויה החליקה לצידי גופו, והיא יכלה לראות בחטף את קווי המתאר של האיבר המזדקר שלו בעד למכנס. "יהיה לנו נחמד ביחד."

הם התנשקו קלות, ואז הוא עצר והצביע בחשש. "ומה ... איתו?"

"אה," היא צחקקה. "אל תחשוב עליו יותר מדי. הוא מאד ... שימושי."

"אבל – הוא חייב להיות פה?" הגבר הרים את ראשו.

"כן. אל תתן לזה להטריד אותך יותר מדי. הנה, אני אראה לך. גיא," היא הקישה באצבעותיה. ראשו של הגבר שכרע על ברכיו בפינת הסלון הזדקר. אותה פינה בה פעם אמיר כרע.

"ויסקי," יערה חייכה לעברו במתיקות.

הגבר קם וניגש למטבח.

רוב האנשים, לו היו נחטפים ונאלצים לנסח את מכתב הכופר של עצמם, היו חוזרים הביתה בחתיכות. לכתוב היטב זו משימה שלוקחת חיים שלמים, ואין בה קיצורי דרך, רק כישלונות, ואז כישלונות פחות צורבים, ואז אולי, ביום מוצלח במיוחד, טיוטה שלא גורמת לכם לרצות לפרמט את המחשב. אני רחוק מלהיות סופר, אבל בכל זאת, כתיבה היא חלק משגרת היום-יום שלי ועשיתי ממנה חלק ניכר מכספי במרוצת השנים בדרכים כאלה ואחרות (בצורה ששונה מהותית מהזימה שאני נוהג להעלות פה לבלוג), וחשבתי שיהיה מעניין לחלוק חמישה ספרים אודות המלאכה שמאד מצאו חן בעיני. לצערי הרשימה באנגלית, בעיקר כי הסופרים האהובים עלי כותבים באנגלית. את הרשימה סידרתי ברמות הולכות וגדלות של הפשטה: החל מעצות מעשיות כיצד לכתוב משפט, ועד מחשבות פילוסופיות לגבי מקומו של הסופר והספרות בחברה.

Elements of Style / Strunk and White

מארק טוויין פעם פתח מכתב בשורה, "אין לי זמן רב, ולכן אאלץ להאריך בדברים." החטא העיקרי בכתיבה הוא ארכנות, או גבבה, או בקיצור, לזיין את השכל: להשתמש בשתי מלים כשאפשר באחת. בשלושה משפטים כשאפשר בשניים. בשבע דמויות כשצריך רק שתיים. כל סיפור מצריך מהכותב דיוק ואת היכולת לחתוך בבשר ולהיפטר מהשומן העודף. הספר הזה שנכתב לפני יותר ממאה שנה מלמד בדיוק את זה, בערך במאה עמודים. הסופר המפורסם מבין השניים הוא E. B. White, שחלקכם אולי מכירים מבלי לדעת. הוא כתב את סטיוארט ליטל, את הברבור והחצוצרה, ואת הרשת של שרלוט, שלוש קלאסיקות לילדים שמודפסות גם בימינו על אף שווייט נולד בשלהי המאה ה-19. 

Steering the Craft / Ursula Le Guin

לה-גווין הייתה ונותרה סופרת המדע הבדיוני והפנטזיה האהובה עלי. הנובלות שלה לעולם לא מתאימות לשבלונות משעממות, החל מ"קוסם מארץ ים" ועד "צד שמאל של החושך." מעבר לכתיבה המקסימה שלה היא גם הייתה מלמדת סדנאות כתיבה, והספר הזה הוא תולדה של סדנה שהעבירה אי שם בסוף שנות התשעים. אני לרוב לא סובל סדנאות כתיבה, אבל מכיוון שמדובר בסופרת כל כך מוכשרת עם כל כך הרבה קבלות הספר הזה נכנס לרשימה. וכמו כל ספר טוב שמתיימר ללמד משהו הוא קצר ולעניין (ע"ע Elements of Style). הוא מכסה חלק מהאלמנטים של Strunk & White אבל גם כלים נרטיביים, דיאלוג, נקודות מבט ועוד, יחד עם תרגילים למי שמעוניין בכך.

On Writing / Stephen King

הקטלוג של קינג נע בין ספרות מרגשת לטראש מהנה, אבל אי אפשר להתכחש לשליטה המוחלטת שלו במדיום. התלבטתי רבות אם לכלול את הספר הזה ברשימה, בעיקר משום שבחלקו השני של הספר קינג מנסה לפרק את מלאכת הכתיבה ולנתח אותה באופן מעשי בצורה שנעה בין מלאת תובנות למתישה - יש לו הרבה הצלחות, אבל בעיני גם לא מעט מקטעים משמימים. קינג הוא מורה שכל אחד צריך שיודע להיות קשוח אבל גם לעודד תוך כדי הוראה. עם זאת, גולת הכותרת של הספר נמצאת דווקא בחלקו הראשון של הספר, כשקינג מספר על ילדותו ועל השלבים שהביאו אותו מעוני ומצוקה לכתיבה ומשם להצלחה כלכלית. אם החצי הראשון לא נותן לכם השראה לכתוב, שום דבר לא יתן.

Novelist as a Vocation / Haruki Murakami

מורקמי הוא יוצא-דופן מעניין בעולם הספרות מהרבה סיבות, החל מהחלטתו המוזרה יום אחד לסגור את בית הקפה שניהל ולהתמסר בלעדית לכתיבה, ועד ההתמסרות שלו לריצת מרתונים. הוא טוטאלי, מתודי, עובד כמו מכונה, וכנראה מוקדש לכתיבה יותר מאשר כמעט כל אחד מהאנשים שיקראו את הספר הזה שלו, אבל הוא גם פילוסוף של כתיבה ומסביר מה עבד ולא עבד לו, ומדוע. בין אם תסכימו איתו ובין אם לאו, הוא עדיין אחד הקולות הבולטים בספרות של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, והספר שלו אודות הכתיבה הוא עניו, מפוכח וכן. מורקמי האנליטי הוא המשלים האידיאלי לרגשנות של קינג, והספר שלו הוא מניפסט קולח שנשאר איתי עד היום, שנים רבות אחרי שקראתי אותו.

Steinbeck: A Life in Letters / John Steinbeck

מבין כל הסופרים האמריקאים הבולטים של המאה העשרים - פיצג'רלד, המינגווי, קינג, פוקנר, מוריסון, סלינג'ר - סטיינבק היה ונותר בעיני הסופר האמריקאי הורסטילי ביותר של המאה העשרים, עם מנעד שנע מספרי מסעות וטבע (Log from the Sea of Cortez) ועד אפוסים תנ"כיים (קדמת עדן). על אף שסטיינבק מעולם לא פרסם ספר על כתיבה, הוא התכתב רבות עם חברים וקולגות, ובין השאר הביע את דעתו על כתיבה. בין השאר תוכלו למצוא בספר הזה את ששת כללי הכתיבה, ונכון שנתתי לכם את השם שלהם ואתם יכולים לחפש אותם בגוגל וזה בסך הכל כמה עמודים של טקסט מתוך אולי שמונה מאות, אבל אל תהיו זונות ותלכו להציץ אל תוך המוח של אחד הכותבים המבריקים, המיומנים ומלאי החמלה של המאה העשרים. 

מוזמנים להשאיר בתגובות כותרים שהשפיעו עליכם במיוחד.

אנחנו נשב על הספסל בגינה הציבורית, ואני אסמן לך באצבעות, בדיוק כמו שאני עושה בבית, כששנינו לבד, כדי לאותת להרים את השמלה ולהסתובב ברגליים מפושקות לפני שאני מזיין אותך בתחת.

את תסתכלי עלי ולא תביני. כאן? עכשיו? בפארק? זו בכל זאת שעת ערב, אבל מישהו עוד יכול לעבור. 

אני אחווה שוב, ואת תנידי בראשך. בסופו של דבר תביני, ותנידי בראשך. לא, זה לא, תגידי. זה יותר מדי. יש לי חברים. יש לי עבודה. זה מוגזם. אנשים נורמלים לא עושים דברים כאלה. זה בכלל לא חוקי, שתדע לך. אולי עוד יש פה ילדים.

אני אהנהן. אני מבין אותך. באמת. אני כמעט אנשום לרווחה, למענך. ואז אקום ואלך ואשאיר אותך שם, באמצע המשפט, וגוש קטן יתקע לך באמצע הגרון כשתביני שאני לא חוזר.

את תתקשרי אלי, ותשלחי הודעות. תחילה תכחישי, תעמיד פנים שלא אמרנו כלום. תמונה של עצמך עם הקפה של הבוקר, או חיה חמודה שראית בגינה. אז תכעסי, ותאשימי. כשלא אענה לך, תיעלמי לזמן מה, ואני אהיה עצוב, כי אני אדע שגם את עצובה, ואחשוב עלייך כל יום. אני ארצה להתקשר אלייך כל רגע, באמת שארצה, אבל אם אקח את הטלפון ואחייג זה יהיה סיפור אחר, וזה הסיפור הזה, ולכן זה לא יקרה. ואז, משום מקום, תשלחי לי מסרון אחד, קטן, ואחריו עוד אחד, ותתמקחי. אולי באוטו, בלילה, בחניון נטוש? אולי בצפון, ליד נחל, היכן שאין אף אחד? אולי אני אמצא מישהי שתבוא להסתכל, ואתה תזיין אותי מולה? ואני רק אשלח לך מילה אחת בחזרה בכל פעם.

לא.

אולי זה יקח ימים, אולי שבועות. אני לא אספור. אני לא מתחשבן. את יודעת שאני לארג' איתך, שאני רק רוצה את הטוב ביותר עבורך. זה יקח זמן. אולי זה יהיה בבוקר, אולי זה יהיה בצהריים, כשתגיע ממך ההודעה לה אצפה. אני רק אחייך חיוך קטן לעצמי.

יותר מאוחר, עוד באותו הלילה, את תעמדי רכונה על הספסל לאור הירח בשמלה מורמת, ואני אחדור אל פי הטבעת שלך ואפמפם, ממש כאילו אנחנו בחדר השינה שלי. אני אאסוף את שיערך ואמשוך בו כמו ברצועה, ואז אשאל אותך איפה הזין שלי בקול שקט אבל מספיק רם כדי שעובר-אורח אקראי יוכל לשמוע אותי; ואחייך כשתעני בקול קטן ומובך. אני רק אצטער שאת תפני הרחק ממני, ושאני לא אוכל לראות את ההבעה שלך בשעה שהזוג הצעיר יחלוף על פנינו בידיים שלובות ולא יוכל להפסיק לבהות ולצחקק. 

(סיפור ישן וקצר, אבל אחד שראיתי לנכון להוציא מהנפתלין.)

היא שכבה לידי בעצלתיים, ידה נעה מעלה ומטה על איברי באיטיות מהפנטת. לפעמים, כשהייתי מרצה אותה מספיק, הייתה מתכרבלת כך לידי וגומלת לי. שכבנו יחד, זרועי סביבה וידה נעה במעגלים מהורהרים על חזי.

"סיפרתי לך פעם על פנטזית האונס שלי?" היא שאלה לפתע.

הבטתי בה, מופתע. "לא. לא ידעתי שיש לך פנטזיות כאלה. חשבתי שאת תמיד אוהבת להיות בשליטה."

"טיפשון, לא שלי. שלך," היא צחקקה.

"אה," אמרתי. כמו תמיד, היא מצאה את הדרך לגרום לי למעוד על המלים של עצמי. חשבתי על זה לרגע, ועבר בי רעד. "זה לא כזה מפתיע. בכל פעם שאת עם הסטרפאון זה די בולט."

"לא," היא אמרה, מהורהרת. "זה לא נחשב. אתה אוהב את זה."

לא יודע אם אוהב זו המילה הנכונה, חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שעדיף שאשתוק.

"אז מה?"

"לא יודעת. משהו אחר," היא המשיכה לעסות אותי בהיסח הדעת. "משהו שלא היית אוהב. משהו שהיה גורם לך להיאבק קצת, ואז להבין שאתה לא יכול לעצור את זה, ואז שהיית חייב לספוג לתוכך, בשבילי. כי אתה יודע כמה זה מייחם אותי."

היה לה מבט חולמני בעיניים. שאלתי את עצמי מה מסתתר מאחוריהן, אבל נתתי לה להמשיך. פניה לפתע הרצינו. היה נראה שהיא חושבת על משהו.

"נגיד, איך קוראים לבוס החתיך ההוא שאתה שונא? זה שסיפרת לי שהיה שחקן כדורעף פעם, עם הכתפיים הרחבות? יותם?" שאלה לפתע.

"שי," אמרתי, והעוויתי את פני. לא ממש אהבתי את הכיוון הזה. 

"כן, שי. הייתי רוצה להזמין את שי לכאן, לאכול ארוחת ערב. הייתי משכרת אותך - לא יותר מדי, מספיק כדי שלא תוכל להיאבק, אבל כדי שעדיין תבין מה קורה, שתרגיש את הכל. ואז לתת לו את הסימן ולראות אותו מכניע אותך, קורע ממך את הבגדים, ולוקח אותך כמו חיה, על השולחן במטבח. הוא גם ככה יותר גדול וחזק ממך. אני הייתי צופה בך נאבק, ונכנע. הייתי רוצה לראות את הנקודה הזו בה אתה נשבר. אני אעזור לו. אני אחזיק את הידיים שלך מאחורי הגב ואקשור אותן, ואז אצפה בכאב של הבגידה בעיניך, כשתבין ששנינו מעורבים בזה, שאני לא בצד שלך באמת. ואז, כשתבין שזה באמת קורה, לראות את הגוף שלך הופך לסמרטוט, ואני אצפה בו דופק את הסמרטוט הזה, איפה שאני ואתה אוכלים את ארוחות הבוקר שלנו ביחד ואני מנשקת אותך לשלום כל בוקר. אתה תגמור ותגמור ותגמור, ולא תוכל לעשות שום דבר בעניין, ואז גם הוא יגמור. בסוף אני אלווה אותו לדלת ואנשק אותו לשלום, ואגיד לו תודה. מגיע לו."

היה בקול שלה משהו שקט, דטרמיניסטי. זה היה מפורט מדי בשביל אילתור. התחלחלתי מהמחשבה על מספר הפעמים בו ודאי הריצה את התרחיש הזה בראשה.

"זה מזעזע," אמרתי לה מבלי כמעט להניע את שפתי.

רציתי לומר עוד הרבה דברים, אבל לא ידעתי מה.

הרצינות משה מפניה בין רגע, והיא שוב חזרה להיות עצמה, וציחקקה. "ברור," אמרה, כאילו הכל היה לא יותר מאשר בדיחה משעשעת. "זה לא היה אונס אם לא, אבל זו רק פנטזיה, טיפשון. אתה תגמור בשבילי עכשיו בכל זאת, נכון? אני רוצה שתגמור אחרי ששמעת את הסיפור הזה," הוסיפה, והאיצה את תנועות ידה.

חדר העבודה שלו היה אפוף בריח של ספרים ישנים ועץ אלון שנזקק לצביעה מחודשת. היא הכירה כבר על-פה את התמונות של מונה ומגריט וקוש שהיו תלויות על הקיר, זכרה את המקטע ברצפה בו המרצפות היו מעט סדוקות מתלאות הזמן, היכן שאיש אינו טורח להסתכל, עברה על התעודות שהיו תלויות על הקיר. כל סנטימטר של החדר היה חקוק במוחה, מהשמות של הספרים הגדולים ועבי הכרס שהידרו את המדפים, ועד הריחות והצליל החורק שהכורסה הפיקה כשהוא התיישב עליה. היא לעתים הייתה חולמת על החדר הזה ומתעוררת בנשימות כבדות, כאילו קירותיו סוגרים עליה ועוטפים אותה.

היא לא ידעה מדוע היא המשיכה לשוב לשם, לדירה הישנה, מדי ערב יום חמישי. לא בערה בה כל תשוקה אליו. למעשה, היא לא הבינה כיצד הגיעה לשם מלכתחילה. הוא לא היה הטעם שלה - מבוגר מדי, מקומט, שיער מאפיר מדובלל. מעולם לא הייתה טורחת להעיף בכיוונו מבט אילו הייתה נתקלת בו ברחוב. הוא היה זקן, עם ריח כזה של זקנים, וחריצים בעור שכיסה את מפרקי האצבעות, והרי לה מלאו 25 לפני חודשים ספורים ועורה היה מתוח וצחור. היה בו איזשהו שקט אלגנטי, אבל הוא לא משך אותה, ודאי שלא בשום אופן שהבחור הצעיר וחסון איתו יצאה בחודשיים האחרונים משך אותה, זה שהכירה בשנתון שלה באוניברסיטה ושלא יכלה להוריד ממנו את הידיים שלה ושניהם הזדיינו כמו שפנים.

ועם זאת, היא שוב מצאה עצמה על הברכיים מולו, עירומה וחשופה. הזין שלו היה עמוק בפה שלה. ידו הגדולה הייתה מונחת בקלילות על השיער המתולתל שעל ראשה הקטן, כאילו היא מתעתדת לטפוח עליו, ונעה יחד איתו קדימה ואחורה, בעוד האיבר הקשיח החליק על הלשון שלה וגרם לה להשתנק ולהגיר ריר מזויות הפה. היא מעולם לא הצליחה לחלוטין להתרגל לעומק החדירה ולגודל - הוא היה גדול בהרבה מהגברים אליהם הייתה רגילה - אך היא כבר הייתה מסוגלת לקרוא את הקצב, לזהות את הרגעים הקטנים האלה בהם יכלה להתנשם או לשנות את מנח הראש בעודו משתמש בה. הוא לא היה כוחני כלל, רק בלתי פוסק, תובעני, מבקש לחדור לתוכה מבלי להתחשב יותר מדי בנוחות שלה.

כשהוא גמר זה היה חרישי ומאופק, לא בנהמה כמו הצעיר. הכל בו היה כזה, ישן ומרוסן ושל גדולים, של דור שכבר היה וחלף, שריד של עולם שחדל להתקיים בעיניה. הוא היה לרוב עדיין לבוש בחליפה כשהייתה מגיעה אליו, והיה לעתים נותר עם החולצה המכופתרת והעניבה כשהיה מתיישב בכורסה. לזרע שלו היה טעם קצת חומצי. היא התרגלה גם אליו, והוא כבר לא הפריע לה כמו פעם. היא בלעה אותו, ותהתה האם מתישהו הבחור ישים לב לטעם כשהוא מנשק אותה. היא כזו זונה קטנה, היא ידעה. היא רצתה לגעת בעצמה אבל היא זכרה את הפעם האחרונה ואת הצריבה הבלתי נסבלת של החגורה שלו על ישבנה, והחליטה לוותר. יותר מאוחר, כשתחזור הביתה, היא שוב תתפשט ותעצום עיניים ותדמיין אותה תחתיו, מבקשת בקול קטן שישתין לתוך הפה המלוכלך שלה, כפי שעשה שבוע שעבר.

יותר מאוחר היא שוב מצאה את עצמה ישובה לאחור, שעונה ברגליים מפושקות על ספת הבורדו עם ריפוד הזמש. ידו של הגבר הייתה תחובה בתוכה, עמוק בתוך החור הרעב שלה. פניה היו אדומים, נבוכים. היה משהו משפיל בלהיות כך מולו, פעורה בצורה כה חסרת בושה, בעודו חופר בתוכה עם ידו השלמה והגדולה כאילו היא רק צעצוע למשחק, פתוחה רחב לשימוש ללא הפרעה. רעד חלף בגופה, והיא גמרה שוב. זו הייתה הפעם השנייה? השלישית? היא כבר לא הייתה מסוגלת לספור.  

אחרי שסיים היא התכרבלה לצידו על הספה. הוא התיישב והצית מקטרת. מי מעשן מקטרת בימינו? חשבה, בעוד היא כיווצה את עצמה לתנוחת עובר והניחה את ראשה על ירכו. הוא הקשיב לרדיו. אפילו הטעם שלו במוזיקה היה ישן. נשימותיה הכבדות הלכו ושקטו. היא אהבה את הרגעים האלה, אחרי שסיים להשתמש בה, כשהיו לה כמה רגעים לשכב שם לצידו כמו קנבס ריק וחסר מחשבות, ולחוש בידו מלטפת את שערה. עפעפיה צנחו, והיא לא ניסתה להילחם בישנוניות שהשתלטה עליה. היא רק קיוותה שהוא יעיר אותה משינה פעם אחת אחרונה לפני שיפרדו לשלום עם הזין שלו עמוק בתחת שלה; שתרגיש את משקל גופו מעליה בשעה שהיא נאבקת בו, ואת ידיו החזקות לופתות אותה ומונעות ממנה לזוז, עד שתתייאש וכל גופה יהפוך רפוי והיא תיכנע ותניח לו לבעול אותה ולהזכיר לה שהיא אינה אלא חור מטונף לשימושו האישי.

 

 

הכחשה

"אתה צוחק עלי."

היא נראתה מבודרת, על הברכיים מולו. הוא עדיין התנשם בכבדות.

"את נראית קצת לא-בטוחה בעצמך, עם הזרע הזה שנוזל לך מזווית-הפה," הוא הפטיר.

"נראה לי שזה קצת לא לעניין," היא המשיכה, מנסה להתעלם מההערה שלו. "מאיפה בכלל קיבלת את הרעיון הזה?"

"אני חושב עליו כבר הרבה זמן."

"באמת? ברנדינג? לא שמעתי אותך מדבר עליו אפילו פעם אחת."

"דיברנו על קעקוע."

"קעקועים," היא תיקנה אותו. "אמרנו שנקעקע ביחד. אני אותך, ואתה אותי. וזה בכלל היה מזמן. זה היה לפני ... "

היא נעצרה. שניהם ידעו מה היא עמדה לומר. לפני – עוד כששניהם היו, אבל אחרת. לפני שסטר לה לראשונה. לפני שזיין אותה עמוק בתחת במכונית ממש לפני שנכנסו לארוחת שישי בבית של ההורים שלה. לפני הפעם בה ירדה על ברכיו מולו ונישקה את כפות רגליו, ואז הוא ירק בפניה. לפני כל אלה, כשהיו זוג רגיל.

"אני רוצה שתקבעי לזה תור. אני אשלח לך פרטים של מקום שמתמחה בזה."

"שכח מזה," היא פלטה. "זה משהו ... אחר. אתה יודע שאני מתה על הראש הסוטה שלך, אבל לא נרשמתי לזה. זה לא יקרה."

"אני רוצה שתחשבי על זה. ואני רוצה שנדבר על זה שוב בשבוע הבא," הוא אמר בשלווה האופיינית לו.

"אתה יכול לרצות כמה שאתה רוצה, אני לא – " היא לא הספיקה לסיים את המשפט, כשידו תפסה את שיער ראשה והדביקה אותה שוב לזין שלו שעדיין היה מרוח ברוק ובזרע. היא נחנקה לרגע ונאבקה בו כשהצמיד אותה חזק למפשעה שלו, אך הוא לא הרפה. ריר נזל מפיה וקיבתה התהפכה שהתפתלה בבעתה ובניסיון להשיב לה איזושהי שליטה נוכח האיבר הזר שפלש במורד גרונה בהפתעה.

"בסדר, בסדר, אמרתי שאני רוצה שתחשבי על זה, לא שתתני לי מונולוג," הוא גיחך. "יותר חשוב שתעשי את מה שאת טובה בו."

בן-זונה, היא חשבה לעצמה; איך הוא יודע לגרום לי להרגיש כזו קטנה בלי להתאמץ; ואז השתנקה בשנית כששב וחדר עמוק לגרונה.

כעס

"לך תזדיין. אתה לא נורמלי," היא ירתה לעברו.

הוא שוב העלה את הנושא. הוא דיבר, היא עקצה, הוא עקץ בחזרה. היא חשה את הדם שזרם לפניה כשהוא עמד שם מולה, שקט, אפילו משועשע, ידיו משולבות על חזהו. היא שנאה אותו על שהצליח בכל פעם לשמור על קור הרוח שלו מולה. לא משנה כמה רשפה או בעטה, קולו נותר מאוזן. זה הוציא אותה משיווי משקל, הפעם יותר מבדרך-כלל. איך הוא מצליח בכל פעם מחדש, היא תהתה. למה תמיד היא זאת שנשברת ראשונה, שמגלה סדק? 

"זה רק יכאב לרגע. הם הסבירו לי שעם אילחוש זה כואב אפילו פחות מקעקוע," הוא ענה.

"אתה באמת קבעת עבורי תור?!" 

"לא, רק דיברתי איתם. התור צריך לבוא ממך. אבל אני רוצה שתקבעי אחד."

"על גופתי המתה."

"אני די מחבב אותך, אז אני מעדיף שזה לא יגיע לשם." 

"אתה בטח חושב שאתה כזה מתוחכם, הא?" היא רשפה.

"לא במיוחד. רק קצת יותר ממך," הוא גיחך.

היא האדימה, ומבלי לחשוב שלחה את ידיה לפנים ודחפה אותו. עוד לפני שנגעה בו היא ידעה שזו טעות; זו תמיד הייתה טעות כשנתנה לזעם שלה להשתלט עליה. הוא גדול ממנה, וחשוב מכך - זריז ממנה. תגובתו הייתה זריזה, עד שלא הספיקה כלל אף לראות אותה. הוא הדף את אחת מידיה ואחז בשנייה, ובהרף עין הוא הצמיד אותה לקיר וכופף את זרועה מאחורי גבה. היא התנגדה, אבל יש גבול למה שמסת השריר שלה יכלה לעשות מול משקל הגוף שלו שמעך אותה. היא נאבקה בו בשצף. היה נראה שהוא נהנה מזה.

הוא דחף את ידו הפנויה אל תוך המכנסיים שלה וחפן את המפשעה שלה; ואז שלף אותה, רטובה לגמרי, וקירב אותה אל אפה. "זה אחד הדברים שאני אוהב בך," סינן. "לא משנה כמה את חכמה, בסוף הכוס שלך יודע יותר טוב ממך מה הוא באמת רוצה. כל מה שצריך זה איזו סטירה טובה, או סתם להזכיר לך מי למעלה ומי למטה ולהדק אותך לקיר."

נחיריה התרחבו, ספק בהתרסה, ספק מתוך גירוי. היא שנאה שגם הפעם הוא צודק. איכשהו, הוא תמיד צדק. הסומק מילא את לחייה, פניה, צווארה. היא הייתה אדומה לחלוטין כשהמשיכה להתנגד לו, אך הוא הפשיל באיבחה את שמלתה והוריד את תחתוניה, ואז מרח אצבע מלאה במיציה על הזין שלו. "מזל שאת נוזלת כולך, אחרת הייתי מזיין אותך על יבש."

דקה קצרה לאחר-מיכן הוא כבר היה בתוכה, בלי גינונים מיותרים, ובעל אותה בעמידה. לא נדרשו יותר מעשרים, אולי שלושים שניות לפני שההתכווצויות החלו ואורגזמה עזה אחזה בה. הוא לא הירפה או הפסיק גם כשהתחילה לפרכס בעונג בינו לבין הקיר. 

התמקחות

"אני אהיה טובה, אני מבטיחה," היא מלמלה. היה לה קשה לחבר אותיות למלים ולמשפטים כשהוא היה עמוק בחלחולת שלה, נע באיטיות, מתענג. "את השיחות החשובות ביותר צריך לנהל עם זין בתחת," פעם אמר לה, ואז הוסיף בגיחוך, "בתחת שלך, כמובן," והיא הסמיקה במבוכה ובתרעומת, אך לא הייתה לה תגובה שנונה והיא רק שתקה. וכעת היא הייתה על ארבע והוא היה מאחוריה. היה ברור לשניהם שזה לא זיון. כמו בפתגם, הכל סובב סביב סקס. פרט לסקס – סקס סובב סביב כוח.

"אני אתן לך – להיות איתה," היא התנשפה. "אני – אסתכל."

"את תתני לי?"

"ל – לא," היא תיקנה את עצמה. "התכוונתי - ... " היא לא ידעה כיצד להמשיך. כל תנועה שלו הוציאה אותה משיווי משקל. שדיה התנדנדו. היא הייתה חפץ, חור מדבר. אוף, ליבה נחמץ. היא דמיינה כמה נלעגת היא נראית שם, כך. מקבלת אותו לתוכה. מתמקחת איתו. מנסה לתמחר את הסבל שלה.

"את תמצצי לי? אחרי שאני אהיה בתוכה?" הוא שאל.

הוא הכיר אותה היטב. ודאי אפילו ידע לומר אילו שרירים בפניה מתעווים בקנאה כשהיא מדמה את הסיטואציה בראשה.

"כ – כן," היא האדימה.

"גם בתחת?"

הוא היה קשוח במיוחד הפעם. היא עצמה עיניים. "כן." המילה בקושי עלתה על שפתיה. היא לא רצתה לראות אותו שוב איתה, לראות אותם מתנשקים, את הידיים שלו מטיילות על קימורי גופה. היא תיעבה את הרעיון וקיוותה שהוא לעולם לא יעלה אותו שנית.

"ותנקי גם אותה אחר-כך?" הוסיף ולחץ. "תרדי על הברכיים מולה ותנשקי את החור של התחת שלה במתיקות? תראי לה מי באמת בתחתית שרשרת המזון אצלנו?"

זה היה יותר מדי. "לא," היא החניקה יבבה. "לא, בבקשה."

הוא הגביר את המשרעת של הפמפום, יצא ממנה כמעט לחלוטין ואז שב וחדר בעקביות.

"את כזאת חמודה כשאת מייללת," הוא צחק. "וגם יש לך רעיונות טובים. אבל זה לא משנה דבר. אני רוצה את האותיות הראשונות של שמי עלייך. בשבילי. תעשי את זה? בשבילי?"

השאלה שלו חלחלו פנימה יותר עמוק מכל איבר זקור. היא לא הבינה כיצד ניתן לאהוב ולשנוא מישהו בו-זמנית בקיצוניות כזו. "אני עומד לגמור," הוא הכריז, ונצמד אליה חזק-חזק. לא היה דבר שרצתה יותר באותו הרגע מאשר אותו בתוכה, בכל דרך שרק תוכל.

דכאון

כשחזר הביתה מהעבודה מצא אותה יושבת בשולחן האוכל. בקערה שלה היה הסלט שהכין לה בבוקר, אך היא בקושי נגעה בו. הוא התמקם לצידה ובחן אותה. "הכל בסדר?" שאל.  

"לא, עזוב אותי," היא הסיטה את ראשה ושיחקה במזלג בפרוסת מלפפון.

"את יכולה לשתף אותי."

"די, אני לא רוצה."

"את כזו קיפוד. את תמיד ככה. מתכנסת בתוך עצמך כשקשה לך. שתפי אותי." הוא שלח יד ללטף את שערה, אך היא דחפה אותה. 

"מה זה משנה?" היא סיננה. "ממילא דברים בסוף יקרו בדרך שלך. בשביל מה לטרוח? הם תמיד קורים בדרך שלך, אז תן לי לאכול את ארוחת הערב שלי בשקט ולך לעשו – "

סטירה מצלצלת קטעה אותה טרם סיימה. המזלג נשמט מידה, והיא שלחה את ידה לאחוז בלחייה המאדימה, בעודה נושאת אליו מבט המום. גבותיה התרוממו. הקצר בין מוחה לפיה היה מוחלט. היא הצליחה לסנן רק מילה אחת, "למה – " אבל לא יכלה לסיים, בעודה נאבקת בדמעות.

"תשתקי," הוא הכריז ברוגע, ותפס בעורפה. לפני שהספיקה להגיב הוא  כופף אותה קדימה והצמיד את לחייה לשולחן העץ החשוף. החומר חש קריר למגע.

"זה הולך לכאוב."

בתנועה זריזה ומיומנת הוא משך בידו הפנויה את מכנסיה ותחתוניה מטה עד ברכיה, חושף את פלג גופה התחתון, את הישבן הנאה והרגליים הדקות, הארוכות. היא לא הספיקה לעכל את המתרחש לפני שהמכה הראשונה נחתה על הישבן השמאלי.

"איי – " היא צעקה, ואז אחת נוספת, הפעם על הימני; ואז מבול מהיר, מכה אחת אחרי השנייה. היא התפתלה ועשתה ניסיון כושל להימלט, אך הוא רק הידק אותה אל השולחן בחוזקה והמשיך. היא רק נפנפה בידיה כשהכאב הפך בלתי נסבל.

"לא, די, די – פאק, די כבר!" היא בכתה – לא התייפחות חרישית, אלא בכי אמיתי, כן, עמוק.

הוא לא עזב אותה לנפשה עד שהבכי הפך לבכי תמרורים ושריריה נרפו, וכל פלג גופה התחתון התדלדל מקצהו של שולחן האוכל. או אז שחרר את הלפיתה ואסף אותה אליו, מניח לה להתייפח אל תוך החולצה המכופתרת שלו. הוא ליטף את גבה. "מי אמר שמותר לך להתכנס ככה בתוך עצמך?" לחש באוזנה.

כשנרגעה הוא סירק את שערה באצבעותיו והרים את ראשה. "לכי לאמבטיה לשטוף פנים. אני אחכה לך פה."

הנה הנהנה - ניד ראש קטן, ועיניה נעו מצד לצד, מבקשות בשלו נחמה. היה דבר-מה מרגיע ביציבות שלו. הוא סימן בראשו אל עבר דלת חדר האמבטיה. כשקמה, הפטיר, "כשתחזרי אני רוצה שתהיי עירומה לגמרי. כל הדמעות האלה שלך עשו אותי חרמן."

השלמה

היא שכבה על המיטה לצידו, עירומה. ראשה נח בחיקו וידו ליטפה בהיסח-דעת את לחייה הענוגה, מטיילת על העור הרך. מבטה היה חסר-מיקוד. גופה היה מכווץ. הזרע שלו נזל ממנה והוא ישב שם, מערסל אותה בחיקו, ונתן לידו לחקור את פניה בדממה.

"אני מפחדת," היא אמרה.

"את חוששת שזה יכאב?" הוא שאל.

"לא."

היא המשיכה לשתוק, מנסה להכניס סדר במחשבותיה.

"אני מפחדת שאני אשא אותך עליי לנצח. שתהיה חלק ממני, אבל שיום אחד תקום ותלך, ואתה תפגוש מישהי אחרת ותשכח אותי. אתה מבין, האותיות *שלי* לא יהיו חקוקות *עליך*, אבל שלך יהיו חקוקות עליי. אני לא אוכל לשכוח אותך אף פעם. אתה תזיין מישהי אחרת ותנשק אותה ותשכח אותי, ואני אסתובב בעולם עם השם שלך עליי ואהיה מטומטמת לנצח שהכנסתי אותך ללב שלי."

הדממה שבה להשתרר. היא לא בכתה, או התלוננה. הייתה כנות יפה בקולה, וגם השלמה. הוא ליטף אותה שעה ארוכה, מנסה לנחם אותה באצבעותיו. הוא רצה לומר לה שהוא קבע תור עבורו יום לפניה. שגם הוא ישב באותו הכיסא, יצרוב את האותיות הראשונות של שמה על עצמו. שהוא יפתיע אותה מיד אחרי שתסיים. אבל יותר מכל הוא רצה לספר לה שבין כה וכה אין לכך שום משמעות עבורו. הצריבה בבשרו היא כאין וכאפס לעומת איך שהיא צרובה אצלו עמוק בלב, יותר עמוק ממה שכל פלדה מלובנת תוכל אי פעם להגיע. שהכאב שהוא חש עם כל נשימה כשהוא חושב על לאבד אותה הרבה יותר גדול מזה שהם שניהם יחוו לכמה שניות; אבל בכל פעם שפתח את פיו המלים לא יצאו – רק נשימות עמוקות שמילאו את החדר.

 

1. דייט

הם ישבו בשולחן המרוחק ביותר, הוא עם הבירה, והיא עם התה שלה. היא הייתה צעירה ממנו, והוא נראה מצידו מבוגר ועצור במעט, אבל השיחה ביניהם קלחה, ומפעם לפעם אחד מהם צחק מדבר-מה שאמר השני, כמו שני אנשים שכבר הכירו זמן רב, על אף שנפגשו רק שעה קלה קודם.

"אז - " היא היא שאלה וציחקקה במבוכה, "הקטע הזה של השליטה. איך הוא עובד? אתה אמור לקשור אותי? אנחנו מתלבשים בעור שחור? אתה מצליף בי עם שוט, או משהו כזה?" 

"לא," הוא לגם מהבירה שלו. "אני לא צריך את הדברים האלה."

"אז מה? אני אמורה לקרוא לך אדוני? לרדת על ארבע?"

הוא השתתק לרגע, ואז הניח את הכוס בצד ורכן לפנים. הוא כאילו התרחב ומילא את כל שדה הראייה שלה, וצילו עמעם את התאורה מאחוריו. 

"אולי. אני לרוב מעדיף את השם הפרטי שלי. אבל אני לא צריך את כל התפאורה הזו. למעשה," היה נראה שהוא מהרהר ומדבר לעצמו יותר משהוא מדבר אליה, "אני לא צריך יותר מזה."

הוא הרים את ידו הימנית - רחבה, מחורצת, עם אצבעותיה הארוכות שנראו מסוגלות להתלפף בקלות סביב יד אחרת. או זרוע.

או גרון.

היא בהתה בה. "מה?" היא כיווצה את גבותיה. "זאת בסך הכל יד."

"נכון."

"אתה מתכוון לומר שלא תצטרך יותר מיד?"

"אני מתכוון שיד יכולה להיות הרבה דברים."

"זה ... נשמע הרבה פחות מאיים ממה שקראתי, או ראיתי. מה בדיוק זה אומר? ספקינג ... ?" לחייה האדימו כשהגתה את המילה.  

"אולי. אפשר לעשות דברים איומים עם הדברים הפשוטים והנאיביים ביותר. בעיניי, זה היופי האמיתי: העולם הזה שמסתתר ממש מתחת לאף שלנו. כמו האשליות האופטיות ההן, שלפתע משנות את הצורה שלהן אם את מסתכלת עליהן מספיק זמן. כשהרגש נמצא שם לא צריך את התיאטרליות."

הוא סיים את הבירה שלו. הספל שלה היה ריק מזמן. ידו התרוממה באוויר וסימנה למלצרית לחשבון. היא התבוננה בה בתמהיל של סקרנות. היה בו משהו מסתורי, כמו שקט שלפני סערה שגרם לה לרצות ללכת אחריו, הישר אל תוך הלילה. היא עצמה את עיניה בשעה שהוא שוחח עם המלצרית שהביאה את החשבון ודמיינה איך עורו המחוספס יחוש על פניה, וחשה בנשימותיה המתגברות חרישית.

2. רצפה 

שעה לאחר מכן הם כבר התנשקו בלהט. הם בקושי הספיקו להגיע למפתן דירתה לפני שידיהם נשלחו בתאווה זה אל גופו של זה. כשהדלת נסגרה מאחוריהם הוא הצמיד אותה לקיר ונשק לה בעוצמה. היא גמעה אותו בשקיקה בנשימות ארוכות וחסרות סבלנות.

"אז זה החלק בו אתה מצמיד את היד הזאת לגרון שלי וחונק אותי קצת?" היה לה חיוך מתגרה, שובב, שהתכתב עם שלו. 

"את רוצה שאני אצמיד אותה לגרון שלך?" הוא שאל בחזרה. ידו עדיין ריתקה אותה אל הקיר מאחוריה, אם כי היה ברור לשניהם שהוא אינו מתאמץ במיוחד. היא יכלה להשתחרר ממנו אם רק תרצה. 

"אולי ... " היא התכופפה ונשקה לו שנית. הרוחות התלהטו בן רגע והם חזרו והתנשקו מספר פעמים. כשסוף סוף נפרדו, הוא הניח את ידו על כתפה. שניהם הסדירו את נשימותיהם.

"העיניים שלך כל כך יפות," הוא אמר חרישית. היא הסמיקה. המלים שלו היו לה נעימות. 

"אבל הן גבוהות מדי," הוסיף.

היא הביטה בו ומצמצה, מבלי לרדת לסוף דעתו. "מה?" מצמצה.

"אמרתי שהן גבוהות מדי," הוא חזר על עצמו, ואז נד בראשו אל עבר הרצפה, והגה רק מילה אחת.

"ארצה."

רגע חלף עד שהפנימה את משמעות המילה. אישוניה התרחבו. היא חשה את כובד ידו על כתפה. הוא לחץ עליה בעדינות, מכוון אותה מטה, תקיף מבלי לכפות דבר. לא היה אפשר להתבלבל ברצונו. עיניו הפכו מעט מצועפות וקרות, אך לא היה בהן כל זדון, ועל שפתיו עדיין ריחף חיוך דק של שעשוע. 

מי יודע מדוע אנו לעתים בוחרים בדרך אחת ולא אחרת בצמת לא צפוי? אולי היא חשבה באותו הרגע שלא יהיה בכך משהו מזיק; אולי היה משהו בקול השליו שלו שנסך בה ביטחון ואותת לה שהיא מסוגלת לסמוך עליו; ואולי היא רק חיכתה כל חייה שמישהו ידרוש ממנה - לא יבקש, לא יציע, לא יתמקח כפי שעשו הגברים שהכירה בעבר. הם עמדו כך במבואה דקה ארוכה, זה מול זה, נעולים בריקוד מהוסה, מחפשים ומנסים לקרוא זה את זה. ליבה האיץ. היא בלעה את הרוק שלה; ואז, באיטיות, ירדה על ברכיה מולו. היה זה כאילו כל גופה התכווץ וקטן, ואולי הוא זה שגדל מולה והתעצם. ידו הנחתה אותה בשלווה מבלי לשחרר את הלחץ הנעים, עד שעיניה הביטו הישר אל תוך מפשעתו. היא עצרה שם, ידיה מקופלות על ירכיה. היא לא אהבה במיוחד למצוץ, אך זה היה חלק מהמשחק והיא הכירה אותו היטב. היא המתינה.

שתיקה השתררה במשך דקה ארוכה.

"זה עדיין גבוה מדי," היא שמעה את קולו מתנשא מעליה. "ארצה."

נשימתה נעתקה. לא יכול להיות, היא חשבה לעצמה. לא יכול להיות שהוא מתכוון לזה באמת. שקט השתרר. הוא כופף אותה בכל פעם קצת, כפי שמכופפים חומר ביד היוצר, מאפשר בכל פעם לעלבון להתפזר ולהיספג, מוודא שהיא אינה נשברת. היא השפילה את עיניה אל הרצפה. הדממה הייתה כבדה.

היא השעינה את כפות ידיה על הרצפה, ואז הורידה את ראשה והצמידה אותו אל המרצפות הקרות. היא מעולם לא ראתה את המבואה שלה מהזוית הזו. הוא כרע על ברכיו לצידה, והניח את ידו על צווארה, מצמיד אותה אל הרצפה, מנכיח את הרגע. היא שאפה אוויר בחדות ובהתה בנעליו. 

"מצוין, זה יותר לעניין."

יותר מאוחר היא הייתה עירומה לחלוטין, שעונה על שולחן המטבח הרחב שלה ברגליים מפושקות. הוא עמד מאחוריה, עודנו לבוש, במכנסיים לבושים. הזין שלו היה עמוק בתוך פי הטבעת שלה, וידו הצמידה אותה אל המשטח החלק והקריר. שני האגרטלים שקשקו בקצב אחיד והיא ניסתה להסדיר את נשימותיה בעודו פולש לתוכה ותובע עליה בעלות.

3. אדרנלין

ברכיה השתפשפו באספלט המחוספס בסמטה החשוכה. הם היו אחרי הופעה נהדרת, והיא הייתה עדיין מעט שתויה מהיין שהזמינו, וכשטיילו בידיים שלובות ברחובות המוזנחים והמוצללים בשעת הלילה המאוחרת הם חשו כמו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ. ואז, כשחלפו על פני הסמטה הנטושה, הוא אחז בידה ומשך אותה לשם, וחיש מהר מצאה עצמה שם למטה, במקומה הרגיל. הזין שלו היה בפיה וידו אחזה בעורפה והכתיבה את קצב תנועות ראשה. היא תיעבה את זה, וחלק ממנה נרתע מהאפשרות שמכר כלשהו יחלוף במקרה ויראה אותה כך. ובכל זאת, ידעה שאין טעם להתווכח איתו; איכשהו, תמיד הייתה מוצאת את עצמה בדיוק במקום אליו כיוון.

"את יודעת למה אני אוהב שאת כזו חכמה?" הוא שאל, וליטף את שיער ראשה.

היא כמובן לא הייתה מסוגלת לענות. הוא ידעה שהוא שואל אותה בכוונה, כדי להבליט זאת.

"אני אוהב את זה שעם כל הידע שלך, והאינטלגנציה, והתארים, והחריפות, ואיך שאת שולפת פרטי טריוויה ומפתיעה אותי בכל פעם מחדש בשיחות שלנו, בסוף איכשהו את תמיד מוצאת את עצמך על הרגליים מולי מוצצת זין ומרגישה כמו מטומטמת," הוא צחק חרש. היא האזינה לו ולחייה בערו כששמט באלגנטיות את הקרקע תחתיה, פירק את המגננות שלה בשיטתיות כפי שרק הוא ידע לעשות. בן-זונה, היא הרהרה בליבה; ואז, בשנייה כשידו הרפתה והניחה לה, היא משכה את ראשה מהזין כדי להשיב לו. 

היא הישירה את עיניה מעלה, בזחיחות מתריסה. "די, תפסיק, אני לא - " היא התחילה לומר, אך לא סיימה את המשפט. רעש הסטירה צלצל ברחוב הצדדי והשומם - חד, חותך, כמו שוט - ותפס אותה בהפתעה. נשימתה נעתקה ובין רגע חשה בדמעות העולות. מערכת העצבים הסימפתטית שלה הרחיבה את אישוניה, וליבה הלם בחזה שלה עת סערה של אפינפרין שטפה את כל גופה. 

"אבל למה - " היא החלה לומר, ואז עצרה.

שפתיה רטטו והיא התאמצה לעצור את הדחף העז לבכות מולו. היא תיעבה את המחשבה להעניק לו את הסיפוק הזה, אך לא הצליחה, והדמעות זלגו מעצמן.

הוא הביט בה מלמעלה ובחן את פניה דקה ארוכה. "ככה זה. יש אנשים שמוצצים, ויש אנשים שמוצצים להם, ואת - מאלה שמוצצים," משך בכתפיו. "בואי, לא סיימת את העבודה."

ידו שבה ונחה על ראשה מלמעלה, ומשכה אותה בעדינות. היא לא הביעה כל התנגדות כשהאיבר הזקור חזר וחדר בין שפתיה. ראשה התחיל לנוע מעצמו הפעם, והרעש וההתרסה שקודם לכן זרמו בה התפוגגו ונעלמו כלא-היו; במקום זאת אחזה בה שלווה, ריחוף. היה משהו בטוח ועוטף שם על הברכיים מולו. היא לפתע דמיינה אותו מרים אותה, מסובב אותה וחודר אליה בכוחניות מאחור, שם כנגד אחד מקירות מכוסי הגרפיטי, בועל אותה, ואולי איזה נער שנקלע לאזור בדרכו הביתה עוצר ומסתכל עליהם מרחוק. היא חיככה את רגליה זו בזו, והתחוור לה כי היא רטובה לגמרי.

4. תחינה

"בבקשה."

קולה היה קטן, נואש. הניסיונות בתחילת הערב להקניט אותו בחזרה, להתבדח, לנסות ולשכנע את עצמה או להעמיד פנים מולו שיש לה איזשהו בדל של שליטה בסיטואציה - כל אלה התפוגגו מזמן. השמלה הקיצית הפרחונית שלה הייתה מופשלת. על הספה היו מוטלים תחתוניה. היא ישבה על הספה מולו, והוא התבונן עמוק בעיניה בשעה שידו חפנה את מפשעתה החשופה. שורש הכף הייתה מוצמדת לדגדגן שלה והאצבעות ליטפו את החור שלה אך הקפידו שלא להחליק בטעות פנימה. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. היא נטפה נואשות וצורך בעודה מתחככת לאיטה קדימה ואחורה, ממננת את גלי העונג שהוא הרשה לה להעניק לעצמה. 

"ששש, לאט לאט. לא מהר מדי," הוא אמר בשלווה. "כמה ימים את כבר מיוחמת ככה?"

היה משהו צורב במלים האלה, איזשהו עלבון מתנשא שהסתתר מאחורי הקליניות היבשה שלהן שהייתה שזורה בלגלוג. כל דבר שאמר רק הבליט את ההיררכיה ביניהם. היא הסמיקה. פאקינג שבועיים, מלמלה לעצמה, אבל לא העזה לומר זאת בקול רם. זה היה כה משפיל עבורה להתחכך בו כמו חיה משוללת כל רסן או אנושיות ולהראות לו כמה היא זקוקה לו. חור רעב ופתטי. 

"שבועיים," בלעה את הרוק שלה. 

המלים שלה יצאו מקוטעות. לא היה לה כוח לחשוב. כל מה שעניין אותה הוא הרטיבות בין רגליה. "בבקשה ... " 

"בבקשה מה?" שאל. הוא ידע מה היא מבקשת, אבל רצה שתגיד את זה בקול רם. היא ידעה שהוא יודע.

"בבקשה, אדוני," היא אמרה בקול קטן. "אני יכולה לגמור?"

"את תגמרי. מתישהו. אבל לא היום," הוא אמר, והמשיך להתבונן בה בעודה מחככת את עצמה על כף ידו, נואשת לפורקן. כל פורקן. 

היא חשה כיצד ליבה שוקע. שבועיים. היא לא ידעה כמה עוד תוכל לעמוד בזה. זיעה נטפה במורד פניה. התסכול נקווה בתוכה, הצטבר עמוק בבית החזה שלה, פקעת צורבת של חוסר הגינות ונואשות וכעס. היא לא יכלה לעצור בעד הדמעות שנקוו בזוית עיניה. "לא, בבקשה ... " יבבה בתחינה לפני שכלל יכלה לעצור בעד עצמה, ומיד היה בה חלק שהצטער שכלל טרחה לבקש. היא ידעה כבר מה תהיה תשובתו. היא שנאה את עצמה על שנראתה כה מעוררת רחמים וחשופה מולו. היו בו אכזריות וחמלה והיא הזדקקה לשתיהן במידה שווה. 

כשמשך את ידו ולקח את מקור העונג היחיד שהותיר לה נפלטה ממנה אנקת אכזבה. הוא הגיש את היד הרוויה במיציה אל פניה. 

"תרחרחי," הוא פקד. 

היא הסניפה את ריח המין והכמיהה של עצמה בעיניים סגורות. הוא הצמיד את פיו לאוזנה ולחש, "אמרתי לך. רק יד. זה כל מה שאני צריך," לפני שמרח את הרטיבות בשערה ועל צווארה וסימן אותה.

ידו השנייה נשלחה וליטפה את לחיה. הוא רכן ונשק לה בעדינות על מצחה, והזדקף. היא פקחה את עיניה והן מצאו את עיניו, והוא כבל אותה אליו במבט בשעה שאגודלו החליק על שפתיה, אל תוך פיה. אצבעותיו טיילו על מצחה ואפה ברכות, לפני ששב וחפן את פניה. היא נראתה קטנה ושברירית לפתע, כאילו היא טובעת באצבעותיו הארוכות ומבקשת מהן מפלט כמו מסערה. דמעותיה הרטיבו את עורו המחורץ והמבוגר. היא עצמה את עיניה שוב והתפלשה בו, מניחה לו לתבוע בעלות על כל סנטימטר בפניה, מוצאת בה נחמה מהעליבות שידעה שנוטפת ממנה. באותו הרגע לא היה דבר בעולמה פרט לכף ידו: מגוננת, גדולה, ממלאת, והם תינו דרכה אהבה וליבם התרחב. 

 

בשפה הוולשית יש מילה ללא תרגום לאנגלית, שמסמלת געגועים למקום גם אם מעולם לא ביקרתם בו. התרבות הוולשית רוויה בגעגוע לויילס ההיסטורית, העתיקה. עם הזמן המילה באה לסמל גם געגועים לאדם, גם אם מעולם לא פגשתם אותו. איך אפשר להתגעגע למישהו שאף פעם לא פגשתם? אין בזה היגיון, אבל לא תמיד אפשר או צריך להבין כל דבר. לפעמים כל מה שנותר לעשות זה להתגעגע מרחוק. של קול פורטר - וזו תחרות לא קלה - נשמע כמו הגעגוע הזה, בכל פעם שהמז'ורי משתנה למינורי. 

(וכן, זה אני בתמונה בלינק. וגם, אגב, מאחורי הפסנתר.)