הדבר שאני זוכר יותר מכל הוא את הנשימות הכבדות שלך שמילאו את חלל החדר. נשענת, כפופה, על קצה המיטה, במכנסיים ותחתונים מופשלים. ידעתי שהדם מציף את פניך הסמוקים, שהיו מונחים על הסדינים הלבנים. תמיד היה לך קשה לחשוף את עצמך כך, לפשק את רגליך לרווחה, להציג לגבר אחר את האזורים המוצנעים שלך. שנאת שהשתהיתי, שהייתי נותן למבוכה להתפשט אצלך בגוף ולדגדג את הנימים העדינים שבקצות האצבעות שלך. היית רגילה לנהל אנשים ביום-יום, והנה מצאת את עצמך בחוסר-אונים, מחוץ לאזור הנוחות שלך, נתונה לחסדיו של מישהו אחר, בלי שתוכלי אפילו לומר דבר. אהבתי להאזין לך, מתנשפת, להקשיב לאי-הודאות שלך, ולקחת את הזמן שלי, לתת לך להתבשל במיצים של עצמך עד שלמות; ואז, להושיט אט את ידי קדימה ולהחליק את אצבעי בעדינות על פני שפתי הנרתיק שלך, ולראות את הרעד הבלתי-נשלט שחולף בך כאות חשמלי.
