נפגשנו בחסות החשיכה בירכתי הרכב שלך, בפינה נידחת בפאתי העיר. די היה בפרומונים שבאוויר כדי לגרום לי לשלוח אליך ידיים ללא גינונים מיותרים ולנשוק לך עמוקות. יש משהו מתוק כל כך בשפתיים של נשים כמוך, שהמיטב שלהן יוצא לפעל דווקא במקום מפגש נטוש וסליזי, כשהן משאירות הרחק מאחור את הבעל הקלולס ואת תדמית האישה המהוגנת והביתית; אני אוהב את הדיסוננס בין הציחקוק הנבוך שלכן והחיוך המבויש, לבין הנועזות כשאתן רוכנות שניות לאחר מכן לפנים ועוטפות את האיבר המעורר שלי בשפתיים הרטובות שלכן.
חשבתי על הגבר שמחכה לך בבית, בזמן שעטיתי על ידי כפפה חד פעמית ומרחתי חומר סיכה בנדיבות על פי הטבעת שלך. שאלתי את עצמי האם הוא אי פעם ישמע את הגניחות שאני שומע כעת; האם הוא אי פעם ירגיש בהתכווצויות הלא-רצוניות של השרירים הטבעתיים שלך? האם גם אצבעו תיכנס ותצא ממך, וגם הוא יגלה שהאישה בה כרך את חייו מסוגלת לגמור מאצבע משומנת בישבנה ותו לא? האם הוא אי פעם יסטור לפניך וישמע אותך נאנקת, או ינהל איתך שיחה כשאת שרויה בעירום חלקי, רק כי הוא יכול? מאוחר יותר, כשהאיבר שלי החליף את האצבע וגמרת בשנית, הצטערתי רק שרכנת על ארבע ושלא יכולתי לראות את פניך, כדי שאוכל לומר לך כמה את יפה בזמן שאת נותנת לי לגזול מבעלך כיבוש של חור בו לעולם לא היה ולא יהיה.
