בואי, סימנתי לה. שבי פה. תיכרעי ברך. להתפשט? היא שאלה בקול קטן, ואני הנדתי בראשי לשלילה. עירום הוא קודם כל בראש, ורק לאחר מכן בגוף. אל תקדימי את המאוחר.
היא התמקמה בין רגלי, על ברכיה, ותלתה בי את עיני העגל הגדולות, היפות שלה. ידעתי שעצם הכריעה מחוללת בתוכה סופה. ניסיתי להיזכר כיצד זה היה עבורי, לפני כל כך הרבה שנים, בפעם הראשונה בה מישהי כרעה מולי, ואילו תחושות זה עורר בי, והעליתי זיכרונות ישנים, דהויים. הפעם הראשונה היא היפה ביותר. המבוכה הראשונה. הברכיים המתכופפות, תחושת השטיח על הברכיים, והפרספקטיבה החדשה שמתגלה על העולם כשמביטים עליו מלמטה. הלמות הלב והיובש בגרון בעודה מבקשת אות כלשהו בעיני שיגיד לה שהיא טובה, שהיא עושה את הדבר הנכון. נשימותיה היו רדודות, קצובות. כולה הייתה אוסף של תנועות קטנות בחכה שלי. ידי נשלחה וליטפה את ראשה בעדינות מבלי אפילו לחשוב, והיא נמסה בתוכה.
הסתכלתי עליה והיא הביטה בי בחזרה. תורידי את החולצה, אמרתי בפשטות. היא הסמיקה והזדקפה, תפסה בשולי החולצה ומשכה אותה באיטיות מעל ראשה. היא חשפה את החזיה השחורה מתחתיה, את העור החלק, השחום-מעט, והשפילה את ראשה אל הרצפה. אחזתי בסנטרה והכרחתי אותה לשוב ולהישיר אלי מבט ממקומה תחתיי. עיני בחנו את גופה החשוף והיא זעה באי-נחת אך התירה לי לסקור אותה לשביעות רצוני.
"חצאית."
החזה שלה עלה וירד בכבדות. היא התרוממה רק די הצורך להחליק אותה במורד רגליה ולהיפטר ממנה על הרצפה לידינו. היא שבה למקומה תחתיי בתחתונים ובחזייה בלבד.
"את מושלמת," אמרתי בפשטות.
ידעתי שהמחמאה תביך אותה, תגרום לה להאדים. היא הייתה מדבר יבש. לאחר שנתנה לו שני ילדים, בעלה נגע בה אולי אחת לשבועיים, אף פחות. היא רק חיכתה לגשם הראשון שיגרום לה לבצבץ מתוך השיריון שבנתה לעצמה, כדי שמישהו ישכנע אותה שהשקרים שבדתה על עצמה אינם נכונים. היא פתחה את פיה כדי לומר משהו בתגובה פבלובית מצטדקת, לומר שזה לא נכון, שהיא עלתה יותר מדי במשקל מאז הלידה האחרונה, שהיא הפסיקה להתעמל כמו שהייתה עושה פעם, שעורה כבר לא מתוח כפי שהיה כשהייתה צעירה ורעננה; אבל אני הידקתי את אצבעותי סביב הלסת שלה והיא השתתקה בחשש, מנסה להבין האם עשתה משהו שלא כשורה.
"כשאני אומר שאת מושלמת ואת באה כדי לסתור אותי, את בעצם אומרת לי שאת חושבת שאני טועה. את מבינה מה את לא עושה בסדר, נכון?"
היא הנהנה ובלעה את הרוק שנתקע לה בגרון.
"יפה. אז את לא תסתרי אותי שוב, נכון?"
"לא," היא מלמלה חלושות.
"ילדה טובה," ליטפה שוב את ראשה ושפתיה התעקלו לחיוך מרוצה. "בואי שבי פה לידי על הכורסה."
גופה להט והיא הצטנפה לידי על המושב, מודעת לעצמה קצת יותר מדי. לא יכולתי להתאפק, ושלחתי את ידי כדי לחוש אותה, את העור הצמא למגע, את השיער הפזור, את שדיה מבעד לחזיה. תחילה קפאה במקומה מבלי לדעת כיצד להתמודד עם תשומת הלב לה לא הייתה רגילה; ואז, עם חלוף הזמן, התמסרה למגע העדין, לתחושות ששכחה כבר לפני שנים. לתשוקה ששבה ועלתה בה לאחר שהיה נדמה לה שאבדה.
"יש לך מחסום, נכון?" שאלתי בלחש. "לומר שאת יפה. עבר הרבה זמן מאז שבכלל העזת לחשוב כך."
"כן," אמרה בשקט, ונאנקה כשידי ליטפה את גבה החשוף. "אני מצטערת, אני ... זה קשה לי."
"אני יודע," אמרתי. "הכל בסדר."
ידי נשלחה לפנים והסיטה את התחתון שלה ממקומו. היא הייתה רטובה לגמרי. אצבעותי טיילו על השפתיים התחתונות בעודי נושק לעליונות. החדרתי ללא מאמץ אצבע, ועיקלתי אותה כלפי מעלה, בפיתול ההוא של עצמות האגן, אל עבר שלפוחית השתן. היא נעה בעירבוביה של עונג ובילבול. גופה לא היה מורגל בקבלת גירויים חיצוניים כה רבים בבת אחת, והקפדתי למנן אותם מבלי לתת לה לטבוע בזרם. ידי ירדה אל עבר מכנסיי והתירה את החגורה. הפשלתי אותם והנחתי לעינייך להתמגנט אל האיבר הזקור שלי. "תיגעי בו."
אצבעותיך הקיפו אותו בהיסוס. "אני רוצה אותך," לחשתי על אוזנה. "את רוצה אותי, בתוכך?"
"כן," התנשפה.
שלפתי את אצבעי מתוכה ומיקמתי אותה מעלי. כיוונתי את עצמי ונתתי לה להנמיך את עצמה. הראש הספוגי נגע בשפתיה ואז חדר אותה, וחילץ גניחה משותפת משנינו. עזרתי לה לרדת מטה עד שהייתי נעוץ בה לגמרי. היא כרכה את זרועותיך סביב צווארי, ואני החזקתי את במותניה כדי לייצב אותה.
"אני לא אגיד לך איך לחשוב ומה לעשות כשאת שם בחוץ. אבל כשאת פה איתי ביחד, את האישה היפה ביותר בעולם. הבנת?"
"כן," אמרה, וניסתה לאזן את נשימותיה הכבדות.
"יפה. עכשיו תבקשי ממני יפה, 'תזיין אותי עמוק.'"
היא הסמיקה על קצה אוזניה והשתנקה כשחזרה אחרי. "תזיין אותי עמוק. בבקשה."
"כמה עמוק?" שאלתי.
"עד הלב," נשפה. חייכתי ונשקתי לה ברוך. את זה כבר עשיתי, חשבתי לעצמי, והתחלתי להניע את האגן שלי ולחלץ ממנה קרשנדו של גניחות.
