שוב נפגשנו.. הפעם חיכיתי לו בחניון של עזריאלי.. אסף אותי ונסענו למקום המפגש שלנו.. ברדיו היו חדשות.. לא סובלת חדשות מצמרר אותי, שמצי אזניות והדלקתי מוזיקה.. לא הסתכלתי עליו כי לא רציתי להיפגש עם מבטו ולראות מה מסתתר לו שם. הוא שלח יד אל עבר החזה שלי... מה שגרם לי להסמיק.. שוב היינו באמצע הכביש ויכלו לראות אותנו.. מחשבות רבות עברו לי בתוך ראשי, ידעתי שהיום לא כמו פעם קודמת.. היום הכל יהיה אמיתי למרות שבפעם הקודמת היה ממש נחמד... הגענו ליעדנו סוף סוף... ואני עליתי למעלה להביא כמה דברים... כשחזרתי הוא כבר התמקם.. המזגן דלק לאוורר את המקום.
אז הכל כמו בערפול חושים... התחלנו עם ספנקים על הישבן שהמשיכו לשאר חלקי הגוף... לקח לי זמן מה להתרגל ואז קרה הדבר שחיכיתי לו מכל.. הרטיבות הגיעה... ניסיתי לא לזוז... וכן לא סתמתי את הפה לרגע... לא צעקתי פשוט לא הפסקתי לדבר... לא סבלתי ממש לא... זה היה כואב ומהנה בו זמנית.. חזרתי לעצמי... הרגשתי שהעיניים שלי מחייכות משהו שלא היה הרבה מאוד זמן... הרגשה של שלמות... למרות שהוא חשב שאני סובלת .. אבל לא סבלתי... לנתק את המחשבה לא לחשוב על הכאב.. בסןפו של דבר הכל בראש, פסיכולוגי.. אם אתה מאמין שיכאב אז יכאב אבל אם בא עם גישה של זה לא כואב גם תרגיש בהתאם... הסתכלתי על השעון לא האמנתי שכבר עברו להן 45 דקות... חייכתי, הוא שאל למה מחייכת.. לא רציתי להגיד בהתחלה, אבל הוא יודע הייטב כייצד להוציא מידע ממני, בסוף אמרתי לו: כמה מהר הזמן טס כשנהנים.
קמתי והלכתי לחפש משהו... לא מצאתי אבל נתקלתי במחבט עם לוגו של חברה טלפונית... לא הבנתי למה הם צריכים פאדל... אבל טוב... מעץ קצת חלש אבל לטעמי :)
מקווה למתוח את הגבולות לאן שהיו לפני חצי שנה....
מבוסס על סיפור אמיתי חלק מהמידע שונה מטעמי דיסקרטיות. הדמויות אמיתיות.