ואני מבינה מה השאלה כל כך : מה אני רוצה מהשליטה?
היא מתגלגלת על הרצפה, בוכה וצועקת ...ואני רואה את עצמי ...בידיוק אותו דבר
כועסת, גונחת, לא רוצה להיות אוביאקט, מחכה לליטוף, להיתיחסות אחרת מאשר להיות כלי למשהו..למה דווקא, בוכרים בדרך ההפוך כדי לזכות לרגע של חסד אהבה? למה לא בדרך השלוו והנתול מכאב על מנת לחוות אהבה, יותר מאהבה למעשה : לרגע של היתיחסות ?
לאלא שחסר להם יד אבא ? יד גבר? אז האישה הצעירה ופחות צעירה לוקחת את הדרך שוב המפותלת והמסובכת כדי להגיע לרגע שלרוך ? או בגלל שהפמנו כל כך את הקרב העתיק כלכך : האצון שלי מול נרצול של האחר?
אני מנהלת מלחמנ מתמדת = וכאשר היא הופכת לדרך במקום למטרה, כאן
אני רוצה משהו שהוא בידיוק ההיפך ממה שאני רוצה ....אני רואה את הילדה, את התינוקת המגודלת, מגודלת בעיקר באגו, באי יכולת לציית , להתכופף, להיכנע, לתת לזה ללכת...בקיצור לשים את עצמי ממש לא בפרונט, לא במישור הראשון.
לא לחינם קוראים לנו כלבה. כלבה מחכה לסימן של האדון שלה, יושבת על הרצפה בסבלנות, ורק כאשר הוא מראה לה התענינות, היא פתאום רצה אליו ורצה מולו, מקשקשת בזנב ומצפה ....
והוא, נותן לה את הזיין
לפני 17 שנים. 26 ביולי 2007 בשעה 17:56
