ברור לי שהפאונטה פה היא, האם אני רוצה בלא לרצות או אם אני כן רוצה לרצות בזה.
הבוקר, כאשר השולט שלי היה דופק אותי בתחת ושם שמה כמה שיותר דילדואים כדי שזה יכאב, אני התפתלתי מכאבים ושנאתי אותו...."איך אפשר לרצות אתזה ?" הייתי שואלת לעצמי בין הדפיקות שלו? עם הכאס העולה מהגב לראש, רציתי רק לדפוק לו מכות ולברוח משם...
"תיהיה פסיבית...תכנגי...." הוא לוחש באוזניי ...ואני חושבת "what the fuck!"
חושבת גם שמה שאני אוהבת ביותר...סקס ויותר, נשלל ממני כי אני צריכה לא לרצות....זה הקו התחתון....מיזה אני עמורה להנות....ורק...על תגידו לי שאם אני לא רוצה, אז ברור שאני צריכה לצאת מזה ! כי קלום לא ברור....וזה בראש וראשונה...!
אז אני נושכת אותו...והוא ממשיך לדפוק....עניים רדומות כמו מסומממות ....הוא נהנה מכל רגע...איך לי אסור?!
גמרתי קודם לכן...באורגזמה שקטה ...לא אופיני לי...איני רוצה לבכות יותר כאשר האורגזמה באה...רואים אז יטתר מידי הצלקות ....עד כמה הן עמוקות....
רגישה מידי...זה מה שאני....זה לא טוב....דוחה אנשים...מפחיד אותם....מפחיד גברים....בו זמנית הם רוצים בגופי בנפשי...למה ..? אלוהים יודע....
טריפ של דחיה פנימי, של חוסר ביטחון עצמי...אפילו גנרל ישראלי אמר לי את זה שבוע שער...אחרי 2 משפטים, הוא כבר ידע...טוב...הוא היה בא"מן....
אבל הינה...אין דבר כזה לא לרצות...לכולן, יש אגנדה כמה קטן שיהי אך יש...בתחתית הסולם, שוכב לו רצון עז להכנע על מנת לקבל אהבה...זה בא מהילדות...כמו כלבה עזובה שמוצאים על הכביש...
זה לא בדסמ...זה נוער מבוגר בסיכון.
ויש הרצון לא לרצות..להיות אוביקט ממש....וזה...אין לי מושג איך שמים את האני בצד...
"תחשבי כאילו המוות רודף אחריך" הוא אומר...הוא צודק
כדי שיזדרז...האני שלי כול כך לא חשוב...ועוד הרבה דברים
לפני 17 שנים. 21 ביולי 2007 בשעה 17:20