שקשה ביותר להתפתר ממנו
עמוק עמוק הוא נדב בין כיםולי נפשינו.
נדמה לפעמים שיש יותר מידי ממנו או לא מספיק בכלל.
כמובן שהאיזון הוא הקשה ביותר להשיג בין אחד חשיני
הנה...חשבתי שהתפתרתי ממנו....והנה שוב אני מגלה שהוא שוכב לי בתחתית המוח, בלי שממש ארצה בו...כזה מפחיד הוא, כזה מבייש....
הלילה, חלמתי שאני מרביצה לאחותי האהובה...
למה? למה התנהגתי אליה כבאכזריות כאשר כה אוהבת אותה...?
זה בא וחוזר מרחוק...כאשר שלושתינו היינו כלבלבים קטנים, צמעים לאהבה, להגנה מאמא, מאבא, ולא היה....
אז כמו לתאות קטנות, עדיין לא מגובשות כלל, אך ידענו רק להעבק על פיסות אהבה שניזרקו לרצפה לנו, ורבנו עליה....קרב של הסרדות....
הרבה סריתות אף פעם לא נעלמות...נשארות אפילו שרוצים להתפתר מזה וללכת הלאה...אבל לא צלח המחק למחוק ממש...אז לפעמים, כאשר עומדת עירומה מול המציאות המעייפת, חולמת אני על להרחיק את אחותי האהובה מפיסת האהבה שכה מגיע לה, וכה מגיע לי
אהבה, זה לא חתיכה...זה צריך להיות ים ללא חופים...
לפני 17 שנים. 29 ביולי 2007 בשעה 17:57