בסופו של דבר. הבנתי משהו:
איך לנסח את זה?
אנחנו ממצעים לעצמנו ים של צרות כים של תירוצים.
הכל כמעת נתן לתקן ולהתעלות מעליו אלא כאשר מדובר בבעיות ראליות
החיים מלאים כאלה....אך אנו נעדיפים לצור עו כמה על מנת לתבוע בים של דמעות, בים של תירוצים כאשר אי של אושר נמצא פה, מולונו...ישר מול הפרצוף....
אך פ/וט יותר טוב לתבוע במין וילון של פסיביות, של רחמים עצמי...ולא לעשות כמעת כלל
האדם האומלל יכול להיות עם אגו נפוח, כבד, מגודל כמו אווז פתום....באיחוד כאשר זה מןנע ממנו להתעורר ולרצות ממש לנהתמודד עם איזה משהו מהותי....פחד בעיקר, מי הלא ידוע, מהכישלון...מרגשות לא מנותבים נכון....פחד מעצמנו
הגיע זמן לגדול
הסבל תמיד יבוא לבד...אין צורך להמציא עוד ועוד....אושר הוא הריסק האחרון
מה זו התחונה הזו שמשאיר אותנו בצד של הכביש ? ולא להכנס ממש בתוך המעגל ? למה ?
ולמה כל כך הרבה זמן?
לפני 17 שנים. 29 ביולי 2007 בשעה 22:32