המתת השור

שיחה שהייתה לי לפני 20 שנה עם חברה מבריקה : למה את מתנגדת כל כך ? כאשר היא מנסה לשכנע אותי להשתכל פנימה ולהודות בבריחות הרבות שלי מפני התמודדות.
כמובן שהשתמשתי רבות אז, באבלות שעברתי בחיי כדי למצוא סיבות לא להשתנות ...השיחה נמשכת ונמשכת ...ללא סוף, ללא תועלת...או פתאום היא אומרת מיואשת וכועסת : למה לא לנסות ? רק לנסות ! ונשארתי המומה...

אותה סוג של שיחה היתה לי עם השולט שלי לפני יומיים....הפעם על האושר...על דבר כמעת טיפשי : the glass is half empty or half full ?
וגם לזה התנגדתי קשות...היכול להיות שאני נעבקת עם האושר ? דוחה את המושג הזה ללא פשרה ? האם לא נוח יותר למצוא בכל דבר סיבה לפגיעה, לעצב? לביעה? לכעס?
האם מדובר במקאניזם שהנפש מפתחת : לקחת ביבול הארועים היום יומיים שלנו לכיוון השלילה ולא לכיוון השלווה ?
אני טוענת שיש צער אבסולותי ...הוא טוען שלא
יש אכן, רומנטיזציה של העצב, של הקורבן במוסגיים המערבים
תוצעה ישירה של פיטוח הרגישות..
כול כך שאושר נירא לנו כהר לתפס עליו
כמו מיטוס יווני גורלי
כמו עבודה סיזיפית המבתיחה קכישלון בכל אופן....
האם התאהבתי בדרך עם הדרמה ?
האם האושר הוא פשוט דבר שאינו עושה רעש....
קל כמו פסיק של עלה נופל ?
dechirure de l'air ?