הפחד הזה הוא מעבר לפחד....אין - זה נכון - שום תוצעה איומה או מאיימת לכניעה אך כל פעם שאני מרגישה שרוצים אתזה ממני, אני מרגישה שמקפלים לי את כנפיים....זה קשור לחוסר בגרות...לאנשים שלא יכולים להכנס למסגרת מסוימת וברגע שכן רוצים זאת מהם, הם מרגישים מחנק.
רבים אומרים לי שהצעד הראשון הוא הצעד החשוב...זה נכון...אבל אני שמה לב שכל פעם שאני עושה את הצעד הזה, קדימה, אני חוזרת 3 אחורה...מן ריקוד כזה מבלבל...
השולט שלי ברגישותו לוקח אותי למישורים האלה לאט לאט, בצעדים של ילדה שהולכת על קרקע חדשה ומהססת נורא...זה מרגיש כמו שכבות של סדימנט שצריך להרים מעל גבי....
לגוף, יש פחות רסיסטאנס כדי להתמסר...הרי הגוף הוא רק מעתפת יפה הגם מגנה על הגרין הפנימי...אך הנפש? איך למסור נפש לאחר כאשר כל מונחים ההסרדות היו המושגים הראשונים שלי לשימוש, וזה מגיל הרך...
מסירת הנפש היא הקשה ביותר...לא מעצם התוצעה אלא יותר מכאב התהליך...
הפסקתי גם לאהוב כמו ילדה אוורת. נגמר...תרמינה ! כיום, אהבה נמצאת ביחד עם בדרים אחרים שגם הם - באותה מידה - ממלים אותי נחת...אך כאשר במרכז החשק לא נמצא יותר המגיה של אהבה, מה נמצא במקום ? ריקנות ? אצמי ? פה העבודה הרצינית : למלא את חשק לאושר בעצמי : דבר שהוא רחוק מלהיות מספק...דבר לא יציב....
המשך יבוא
לפני 17 שנים. 28 באוגוסט 2007 בשעה 8:05