המתת השור

פעם, כשהייתי בהתחלת דרכי בבדס"מ, חוויתי שני חוויות שונות. האחת שיכולתי להגדיר כבדס"מ, השניה כמעט של אונס.
הראשונה, קיבלתי סטירה אך בסוף התמסרתי בעונג. השניה, אחרי היסוסים רבים, הכנסתי את האדם לביתי ומצאתי את עצמי פתאום מול גבר שבותח את פלחי התחת שלו ונותן לי פקודה ללקק לו את החור של התחת, לרדת על הברכיים ולהתמסר מייד.
עד היום, אני זוכרת את המקרה ה2 אירוע טראומתי. הפחד שאחז את ביתני באותו רגע גרם לי לזרוק אותו מהבית אך עד היום, ההרגשה היא לא נעימה.

מה הבדל בינהם ? המוכנות הנפשית.
אנס "עמיתי" פועל על מנת לדרוס אם לא "להרוג" את נשמת הקורבן. הגוף כאן, עם החיבורים הרגישים שלו לנפש, הוא כלי עצמתי בחושניותו המשדר כל כך הרבה תחושות לנשמה.
הנשמה מפרשת.
אני חייה עם גבר שעבר אירועים עוצמתיים בחייו והתגבר עליהם עם הרגשת ניצחון.
אותם הדברים כמעט עברתי עם הרגשת כישלון.
התוצעה היא שאני מזדהה עם הנשמות השבורות וחשה את האיסורים שלהם. אך אמפטיה היא עד שלב מסוים. אך האנשים הנושאים את המתלה הזו, אני פוחדת מהם. כמו הרבה מאיתנו. לכן, קורבן מרגיש לבד, בודד, עד שלא מכירים ב"סתתוס" שלו ככך. עד, הוא לא יכול להשתחר ממש.

הוא, בוחר באופציה של האושר. אושר כניצחון המביא את האדם לרצון להתעלות על הפצע. אך לא תמיד זה אפשרי. אך בהרבה מיקרים מדובר בהכחשה גרידה, והפצע לא מגלידה.
הסירוב כאן הוא סירוב להצמד, להכיר באינטימיות בעבל.
לפני כמה ימים,שודרה תוכנית בארוץ2 על אב שביתו התאבדה. אנורקסית, היא קפצה מהחלון ביתם והתרסקה על הרצפה. באותו יום, הוא דיבר על ביתו עם רכות ואנושיות רבה בעיניים. הוא דיבר כמובן על הסבל שלו, שלה ועל כל מה שהשתנה בעיקבות סירובה לחיות. והוא סיים עם המשפט הזה :" היום, 12 שנה אחרי, אני חושב שאני עדיין בעבל, לא סיימתי להתעבל עליה". יתכן שעף פעם לא יגמר אותו עבל. אך הפיתרון היחד דומני, הוא להכיר אותו מכ"כ קרוב, שבסופו של תהליך, הוא הופך למנוע ענק אל אנושיות, וכמעט לחבר.