כמה שהדברים משתנים עם הזמן. לפעמים, אני חשה תחושות כה חזקות ובא לי לכתוב עליהם. ורגע אחרי, התחושות האלה הופכחות להיות שוליות ומתגמדות. רגע אחת של הלוי, רגע אחד של שנאת עצמי. מן חוסר יציבות רגשית טיפיקאלית כזו, של ילדה בת 12. הגעיה הזמן להיות אחרת. האומנם?
הסיגריה עושה לי את זה....העין הופכת להיות חדה יותר והמבט צולל פנימה ואחוצה במין תנועת פעמון תמידית. ושתחיות של העולם מעצבן אותי ביחד עם הופעת הסביכות שלו. אני נותה לשפוט הרבה, הרבה מדי. זה פוגע בשלווה. זה משכיח את העובדה של כולנו בתנועה. האומנם?
החיים הן נקודת שאלה פרמנטית. הרפל מאורפל שממנו לפעמים בועת אחוצה מחשבה צלולה מאוד. ומין אמת מגיע לקצה שבה אני אוחזת בכל כוחי. מאמת אחת לשניה, אני משתדלת להתלות. כי יש אמיתיות אבסוליטיות...לא הכל בתנועה.
אני זוכרת את הידיד הזה של החבר ההוא. הוא רצה שאמצוץ לו כי שניהם היו מסתולים לגמרי.
רגע אחד של היסוס. ...הרי אני צריכה לציית לו. אני מונעת מנן עצמי לחשוב פנימה יותר ולנסות להבין מה זה אומר על הרגשות של החבר כלפי. אולי אני אמצה שמה משהו לא נעים. גם אני מסתולה, אבל לא מספיק כדי לחשוב צלול. לא טוב יהיה לנו להיתעורר בבוקר אחרי השלישיה הזו. לא טובות הרגשות שיצוצו מין הבחירה הזו, כי כן מדובר בבחירה.
הוא מתקרב אלי, גבר יפה, חזק נדמה אך כל השבריריות שלו על פני העור החלק. הכל ברור. ברור גם שכאן, לא יהיה דינמיקה של חושניות אלא של פורקן. עוד פעם להיות מזון מהיר שכזה?
לפני 16 שנים. 14 במרץ 2008 בשעה 21:04
