ארמניה.
הערב, אני עוברת ליד הדלפק של היציעה מהבינן עבודה שלי. שמה, יושב כמו כל ערב ריצי, השומר עם הפנים העגולות שקרורא כל ערב מעבר למחשב שלו ספרים ברסית. רק כמה מילים אנחנו מחליפים...אבל כבוד הדדי יש לנו לאחד והשיני, בלי להיכנס לשיחות ארוכות.
אין לי כוח לשיחות ארוכות, להיכריויות חדשות...היום עבודה בדרך כלל מרוקן אותי מכל אנרגיה החיונית להפנים להעמיק בחיים של אחרים. אז אני חולפת מהר לפניו ולוחשת מן "ערב טוב ריצי!" "נתראה מחר האותו זמן"....
"לא מחר הפעם " הוא זורק חזרה
"למה?" אני עוצרת הפעם ולא עוברת אותו כמו רוח אדישה
"כי מחר, אני חוזר לשורשים...אני חוזר לארמניה!"
הפנים שלי נשארות קפואות מהפתעה...לכל ציפיתי אך לא לזה...הרי הבן אדם הזה מדבר טוב עיברית, נירא מיושב בארץ וכבר שייך למדינה הקטנתונת שלנו. נוח לו כאן...זה ברור... לא נירא לי שריצי היה סובל במיוחד, קנדידאט טיפיקאלי ליצאו ...עוד צעיר, מחויך רוב הזמן ועושה את שלו בשקט.
"לארמניה?" אני לוחשת ...ומיד עולות בי זכרונות על הסיפורים של הצלם הארמני שלנו. גם הוא עשה פעם ביקור מולדת לארמניה וחזר עם סיפורים ששייכים יותר לעוולם האבסורד כמו כתוב בספר אנגלי...
"את יודעת" סיפר לי אותו צלם.."כאשר הגעתי לנמל תעופה שמה, התנפלו אלי עשרות נהגי מוניות שהתחילו להתוכח על מי יקח אותי"
"אחד תפש את המזודה וניסה למשוך אותי בכוח...השיני לקח לי את הבגד וכמעט קרע לי אותו מרוב להת...ומהר התחילו לדחוף אחד את השיני כדי שאעלה במכוניתו...."
"בסוף, לקחתי האחד שמכוניתו היתה ניראת זו שתביא אותי הכי בביטחה למלון שלי אך כאשר נכנסתי פנימה שעל אותי :תגיד לי אדוני...אתה יכול לתת לי 5 דולר מקדמה - חצי מדמי הנסיעה למלון?"
"למה ?" שעלתי אותו
"כי רק נשאר לי מספיק דלק כדי להגיע לתחנה ועם הכסף שלך, אוכל למלא טנק ...ואחר כך, לנסוע הביתה!"
זה היה לפני 3 שנים בקושי ונשאר לי מן הסיפור הזה רושם של מדינה שהטוב ביותר בה, היא הראידת האדמה שפוקדת בה מדי פעם ומשאירה מאות אלפי הרוגים אחריה...לפחות, הם לא מתו מרעב...
אם אחרי כך כל מאט זמן, מדינה כזו שוחכת אל, מצליחה למשוך חזרה את צעיריה אחרי שעזבו אותה, מה זה אומר על המדינה שלנו היום?
אחרי שלחצתי לו את היד ואמרתי לו "בהצלחה" בחום, יצאתי את הבינין עם הרגשה של אי נוחות ומאט דיכאון. הרי, כל כך הרבה אנשים עוזבים את המקום הזה, וחוזרים "הביתה".
פה, זה רק תחנת מעבר....חלום ישראלי שהפסיק לעבוד.
לפני 16 שנים. 7 באפריל 2008 בשעה 20:49