בעיקר על אמנות אבל גם על הסטוריה, מאט ספרות מלבד בעברית...אני רוצה ללמוד את השפה הזו.
חלק מהם קראתי, חלק גדול לא....נבצר ממני מחוסר זמן...כאשר אני חוזרת הבית בערב, אני פשוט מתה מעייפות. עבל הכותרות תמיד קורצות לי ...ותוכנם מחכים לרגע שאהיה יותר פנויה
בעבר, אחותי פעם התגרשה...בצורה ברוטאלית...הוא בגד בה מאט זמן אחרי שנולדה ביתם המשוטפת. שוק אדיר היה לה מגילוי הבגידות שלו. מיום למחר, היא עזבה את הבית, עם הילדה שלה, שרה התינוקת שהיום היא בת 18 בידיוק. מיום למחר, הכל כמעט השתנה אצלה....היא הפסיקה לשתות תה בבוקר ועברה לקפה...הפסיקה לשתות חלב...שינתה את אופן הביגוד שלה ...אני זוכרת היטב את הימים האלה...כאילו הכל ניהה הפוך...מרגע הפרידה...היא אהבה אבסקטי, הפכה לפיגורטיבי...אהבה קטן, עברה לגדול בציוריה...ועאין סוף דברים שלא היו צפויים...היא גם סבלה המון...אבל זה סיפור אחר...
ניסיתי לעזור לה מרחוק..היא באה לכאן, לזמן קצוב...היה לה כ"כ הרבה עצב בעיניים...אבל האור בחלק הזה של העולם עושה משהו לאנשים שבאים מהחלק הזה של אורופה...שרה עוד היתה קטנה...ילדונת תינוקת עם פנים ותווי פנים עגולות כולה...היא הייתה כל כך יפה, כל כך אמא שלה עדיין. אני זוכרת את הצילום הזה, באילת, כאשר ירדנו לשמה...המוזיון תת ימי , לי החלון הגדול מול היער האשוואטי, הן עמדו שתיהן ביחד ושרה ביקשה את זרועות אמא. הסתכלו מכוון החלון. צילמתי את הרגע הזה שהפנים שלהן פונות לאותו כיוון, בפרופיל ...אחת ליד השניה...הן ניראו כאילו שייכות לעולם הזה, שמה לעולם התנועות האיטיות של המיים...כל כך יפות.
יש בבית שלי שני גברים וחתול. שניהם ישנים, אחד במיטתי השיני בסלון. שניהם יפים כאילו משלימים אחד את השיני באופן הדיבור הגברי שלהם. יש גם החתולה שלי "סארקוזי" שמה...שיושנת תמיד על הצד של הגבר שלי. הוא חושב בגלל שהיא יותר אוהבת אותו. אני חושדת שפשוט, היא מעדיפה את אדינות הבד של הסמיכה שלו. זה כל כך פשוט...אך אנו מעדיפים ללכת למחשבות יותר מורכבות.
היום מתעורר...עוד יום אחד בחיים מתחיל...אני מחכה לרגע שאחזור הביתה כדי לפתוח ספר אחד ולקרוא יותר מהכותרת.
בוקר טוב ישראל
לפני 16 שנים. 18 באפריל 2008 בשעה 3:48