המתת השור

יש לי יותר זמן. כאשר הוא אינינו בבית, עובר מאט זמן להפתעתי, לפני שאתחיל להתגעגע אליו.
ככה זה וטוב שכך.
יש לי זמן וחשק לכתוב. יש לי זמן לחבר את המילים בראש והמילים נוזלות יותר בכלות על המסך. אני חיה לפי הקצב שלי, לפי מצבי רוחי, מוצא יותר בקלות את המרווח שלי, שמעת מוזיקה, חוזרת לחן האין סופי של המוזיקה, שהיא פותחת לי את הנשמה, לפי קצב שלי, לפי סדר שלי...בלי סדר. כך אני אוהבת, כך אני נושמת.

לחיות עם בן זוג אינו שייך לאגדה....צריך ממש לאהוב את זה ואף פעם לא הייתי קאנדידטית טבעית לזה. זה משהו משפחתי אצלינו, לכן אני נלמחמת נגד זה...זה לא פתרון
הגעתי למסכנה שהגברים אינם אוהבים לחיות או להיות לבד. הם זקוקים - הרבה יותר מנשים - שיתפלו בהם. הם רוצים בת זוג - או בן זוג - לצידם הרבה יותר מאיתנו הנשים.
עוזבים את נשותיהם? יחפשו עוד אחת די מהר. הבדידות לא טובה להם. הם לא נפשות של יחידה אלא יחדיו. מכל מיני סיבות שעדיין אינן יודועות לי.

לא תמיד הייתי כך. אני זוכרת בעבר, הריצה אחרי בן זוג הגיעה אפילו לנוורוזה, כמו אצל הרבה נשים. הלחץ החברתי עושה את שלו. אך ברגע שמגיעם לשבלב שהבגרות תופסת יותר מקום, התוצעות יוכולות להיות הפוכות לחלותין, והמסכנות אך מרחיקי לכת.

אני הפסקתי כבר מזמן להאריץ אנשים אחרים. לא שהחלפתי אתזה באהבת עצמית פרמננטית - איך אפשר גם להתבונן בתוכינו ולהאמין לרגע ששמה יש מה לאהוב תמיד? אבל כן האמנתי שאפשר למצוא את הטוב ממך אצל יצור אחר.ההשוואה היתה כמובן לא לטובתי. לכן הארצתי מידי פעם אנשים, העיקר אלה שהיתאהבתי קשות בהם, באימונה שהם יודעים משהו שאיני יודעת אני.

אני מבינה היום שכה אבודה, מבולבלת הייתי בחיי שבטח הייתי זקוקה למדריך אחד או אחרת ואז הייתי נופלת בקסמיו או קיסמיה. למעשה, האדם הראשון שכן אהבתי כך היה אמא שלי. אהבה אין סופי, בילתי אפשרי. ומי שלא הארצתי, לא אהבתי ...זו לא יכל היות אהבה. נקודה.
יש צורה יותר בוגרת לאהוב אחרים. אחרי הסגידה באה ההתפקחות. הברירה היא לא לאבד את עצמך בעיניים של האחר. האוקיאנוס נמצא בתוכינו וכמה זמן הלך לאיבוד בשחיה הזו למרחקים מרובאים, עיגול מרובא. לצאת למרחב האמיתי של הים. שם, יש את הלא ידוע. אבל זה משהו אחר.

היום, הפסקתי להאריץ כך סתם. התחלתי יותר טוב להמשך לאנושי, לפשוט שברירי, לאדם שהוא מתאים לי ואינו בצורך לבלוע את כל זמני. הרי יש כל כך הרבה בעולם הזה חוץ מעצמינו. הפסקתי להאריץ והתחלתי להגיד לא ולא. בשביל פיסה של אהבה, הייתי מוכרת את נשמתי. את כל האנרגיה הזו, מופנית היום כלפי עצמי. וברגע שאהבה אינה עומדת במרכז, היא זורמת לבד לכיוון החוף שלך. כך בטבעיות כמו מעין פרש, בהיר, ביום ביהר אחד.בר, בלי אפילו לרצות