המתת השור

שהן מאוד מלכלכות.
זה כמו בורקס. צריך לקחת מקלחת אחרי שאוכלים אחד.

כאשר הייתי בעשרה שלי, כבר חשבתי שאני שמנה מידי. אחרי שכנוע ארוך ומייגע, אמא שלי החליטה שתענה לתפילות של ספתא ותקח אותי לרופא דיטאני.
אני זוכרת. זה היה בדירות האלה של פריז, גדולות עם שתיחים מקיר לקיר. האור החיצוני תמיד היה צונן לכן הרעש הפנימי של הדירות האלה היה בו תמיד משהו מן ההמום...תקרות גבוהות, אח ללא שימוש בכל חדר, מזכירה ללא שימוש בכל חדר...והרופא, חלוק לבן, שיער עפר תמיד סביב לחמישים.
הוא הקשיב לאמא שלי - קרה כקרח - לי זה היה מוזר כי לא הייתי רגילה לכל כך הרבה תשומת לב.
" מה היא אוכלת רוב הזמן ?" הוא שואל אליה
הגיוני. אני לא פה...התשובה שלה לא נשמרה במערכת. אבל כן, עלתה הקאטגוריה של הלחם באגט.
בזמנו, התאבון התהומי שלי היה יכול לבלוע באגט אחד מלווה בחמאה. הייתי מתביישת בזה...הרי לא יכולתי לעצור. תחילתו בשבילי היה סופו. ועם החמאה של פריז, איך אפשר לא ליפול בפיתוי.
תאבון של נערה היה לי. כמעט כמו בחור מתבגר שצריך לאכול בכמויות. אבל התביישתי. הרי, איך יכולתי לאכול כל כך הרבה, לא באלגנטיות כמו אחותי, הבחורות האחרות ...הייתי מפלצת. בטוח

בסוף, הרופא לקח אותי לחדר סמוך והורה לי להפשט. בצרפת, לא אומרים לא לרופא. אז התפשטתי.
היתה בי בכל זאת ביישנות, בושה יותר נכון. הוא יראה את כיאור הגוף העגלגל הזה. אבל בגיל כזה, הניתוק בין הראש לגוף הוא ענק. פער עצום, אי אבנה דראמטית.
הורדתי את החזיה הראשונית שלי, התחתונים של נערה שבקושי התבגרה.
היום, אני רואה את זה מרחוק. אני רואה את הצבע הלבן של האור, לובן וורד הפתמות.
הוא גם ראה אתזה. אבל לא הבנתי.
השכיב אותי על הספה, השתכל בשקת, פרש את הידיים על האור. ליטף, ליטף עוד. לא זזתי, לא עבר מחשבה בראש, רק את הכיאור. עירומה בנפשי הייתי, אך לא מהפלישה, מי הבושה שהוא יכול לחדור בכיאור האין סופי שלי, מפלצת.
אמא שלי ישבה שחדר הסמוך. לא זזה. אין סיבה.
הוא ליטף, חצי שעה ארוכה, לא דיבר מיחה ובסוף, כאשר עודני קפועה כמו אלו שעוד אינם מכירים את החיים, הוא מילמל בקול משונה : " אוכלת יותר מדי גאגט ומחאה מממ? "
גמר, קם, רחץ את הידיים ועזב...

הבן זונה. אלו היה אומר אז שאני יפייפיה, אלו היה אומר שהים הזה של אור לובן - צבע ירח, הייתי מזיין אותו כהוגן...הייתי נהנת מזה לפחות הרבה שנים קודם...הייתי אישה במלוא מובן ההנאה, בלי עצב, בלי בושה, בלי מעצורים...עד גמר הבאגט