המתת השור

השיר השני מתוך Die Heimkehr.



לורלי – צופה מרחוק, נישא. מכאן, הר גבוה.

השיר מיוסד על אגדה עתיקה מאת קלמנס ברנטאנו, על עלמה יפהפיה בשם לורה לי לבית בכרך על נהר הרהיין, אשר צודדה ביפיה את לבבות הגברים והביאתם אל עברי פי פחת.





אינני יודע מדוע

אני עצוב כל כך,

ספור ישן וידוע

מלב-לבי לא נשכח.



צונן האויר ובא ערב

הריין יפך בדממה,

כל הפסגה מזהרת

בזיו שקיעת החמה.



שם עלמה לתפארת

בראש ההר הנשגב,

בזהב עדיה היא מזהרת,

סורקת שער הזהב.



במסרק זהב מסתרקת

קולה תתן בשיר –

ומנגינתו מרתקת

לחן פלאי, אדיר.



ובדוגית הזערערת

כאב הדיג מה איום.

צוקים לא יביט ולא ירא,

עיניו אך ישא למרום.



לבסוף הן יבלע הנחשול את

הדיג, הדוגית בודאי,

ובשירה גרפה למערבולת

אותם אך לורלי.



(תרגם פרץ נוף)


Ich weiss nicht, was soll es bedeuten,

Dass ich so traurig bin:

Ein Märchen aus alten Zeiten,

Das kommt mir nicht aus dem Sinn.



Die Luft ist kühl und es dunkelt,

Und ruhig fliesst der Rhein;

Der Gipfel des Berges funkelt

Im Abendsonnenschein.



Die schönste Jungfrau sitzet

Dort oben wunderbar,

Ihr goldnes Geschmeide blitzet,

Sie kämmt ihr goldnes Haar.



Sie kämmt es mit goldenem Kamme

Und singt ein Lied dabei;

Das hat eine wundersame,

Gewaltige Melodei.



Den Schiffer im kleinen Schiffe

Ergreift es mit wildem Weh;

Er schaut nicht die Felsenriffe,

Er schaut nur hinauf in die Höh.



Ich glaube, die Wellen verschlingen

Am Ende Schiffer und Kahn;

Und das hat mit ihrem Singen

Die Lorelei Getan.