לוקחים את החיים משלהם.
בדסמ או לא, לא חשוב. ואין אני מרגישה תורך להתנצל על כך.
כל מיני מחשבות עוברות ושבות מסביב לנושא
באוטו, במעלית, ברגעים בודדים אשר אני בודדה, שקטה, השורות נכתבות בראשי
ומוצאות את מקומם במקום מוסתר זה.
אין צורך להתנצל על כך
בדס"מ חלק מחיי, מעונן, מאונן, מעונה, אך נמצא
ובין הדחפים למיניות מיוחדת לבין הרשמים שהשנים מביאות
מפלת בטוח, מצומצם, דיסקרטי למדי
אני כותבת את השורות אלה
לאחרונה, נחשפתי לשירה של הינריך הינה מתוך ספר מדהים של עמוס אילון : The Pity of It All
על יהדות גרמניה 1743-1933
המתאר את התעוררות היהדות גרמניה עד עלית הנזיזם.
לא תיארתי לעצמי עד כמה יהדות הזו, היכל מסוף הימי הביניים המאוחרות - תחילת תקופת האינלייטמנט יכל להיות עומללה שכזו. פריחה היהדות הזו היכירה בפרק זמן קצר עד לפאר למרות הצורך המעולץ להצנצרות, מתוך הקונטקסט של היסטוריה הגרמנית היחודית.
מלמדים אותי שני דברים התיאור המבריק הזה: עד כמה למרות ההתעללות הסיסטמאטית האנטישמית של אותם שנים, יכולים לפרוח נפשות מבריקות.
ועד כמה תרבות עם אלימות אנדמית שמאפיינת את גינזיס הלאומיות הגרמנית יכלה להעריל בסוף את היבול המדהים שהצמיחה היא עצמה. זה כמו לזרוע זרעים באדמה רעילה במידה. כמו יבול פתאומי קצר וויטאלי שאין בסופו של דבר לה, זכות לזריעה של עצמה. נודעה למות. נודעה להתפזר.
the pity of it all
לפני 16 שנים. 28 באפריל 2008 בשעה 2:27