זה לוקח לי בדרך כלל כמה ימים עד שאני נרגעת.
לפעמים, זה לוקח שנה עד שאני מבינה.
העיקר שמבינים בסוף, אפילו חלקית.
כל פעם שאני עושה לו גהנום, אני דוחה אותו עוד קצת, עוד טיפה עד שאני מבינה שהוא מחזיק מעמד.
כל הגאבה שלי במשקל ואין אני יכולה לראות שהוא צודק ברוב הדברים.
הוא אומר דברים עלי שאין אני יכולה להבין תחילה. ולבסוף, אני מבינה שהוא צודק, מובסת, ועדיין שואלת לעצמי איך הוא יכול לראות בי כל כך ברור. כול כך נכון.
הרי, אם אני חושבת שאי אפשר לאהוב אותי כל כך, איך עוד יותר אפשר להבין אותי?
אהבת עצמית הינו הדבר הקשה ביותר לחוש ממש ולהפנים. לפעמים, זה צולל בתוך בשרי, לפעמים בתוך לביב אך זה נדיר כל כך. נישאר חיצוני בעיקר. למה ?
כך זה מהות האהבה. לאהוב למרות הכל, למרות הגהנום שאני יכולה להביא לו עד מרגלותיו ונדמה לי שכל תרגיל של בדס"מ מסתובב בתור הדרכים המפותלים של תוך תוכי.
לחיות עם משהו, זה לראות את עצמך דרך עיניים של האחר ולפעמים, השיקוף של הדבר הזה הוא דר כל כך מוזר. ניצחתי אותו לרגע עם העקשנות שלי, עם העצב שלי אך לאן הגעתי סוף כסוף ? רק לעוד הרס עצמי, עוד טיפה, עוד קצת. וזה, יש לי בפלנטי....
ההחךטה היא כן להחלית שישנו דבר אחר חוץ מלחפור עוד בים של עצב...פשוט, לקחת דלת אחת ימינה ולצאת, שמולא, למתנת נפש.
לפני 16 שנים. 30 באפריל 2008 בשעה 17:47
